אוהלים רוטשילד / צלם: תמר מצפי
כמו בקיץ 2011, גם בסתיו 2014 גילה הציבור הישראלי שוב כי יקר לחיות בישראל. אם ב-2011 היו אלו מחירי הקוטג' שהועלו לעתים קרובות, ומחירי הדירות הגבוהים שהציתו את זעם הישראלים על יוקר המחיה, בסתיו 2014 תפס דווקא המילקי את הכותרות. אמנם גם מחירי הדירות מושכים אש, אבל נכון להיום, לא מדובר במחאה חברתית גורפת וסוחפת כמו זו שהובילה להקמת מאות אוהלים בשדרות רוטשילד בתל-אביב.
זה לא שמחירי הדירות הפסיקו לעלות מאז 2011, וגם מחירי השכירות המשיכו לעלות, כך שהמצב לא נעשה קל יותר. ובכל-זאת לא קמה קול צעקה.
ייתכן כי תוכניות כמו "מע"מ אפס" של שר האוצר יאיר לפיד ו/או "מחיר מטרה" של שר השיכון אורי אריאל מקררות נכון לעכשיו את סיר-הלחץ החברתי בנוגע לסוגיית הדיור, אבל מי שחושב שמדובר בסוגיה שירדה מהפרק טועה.
כמו כל סיר-לחץ, שבסופו של דבר הוא יתפוצץ או יידלק, אם לא מורידים אותו מהאש, ייתכן כי בקרוב נראה כאן שוב תסיסה חברתית ברחובות, אם באוהלים ואם באמצעים קיצוניים יותר. יותר ויותר אנשים לא יכולים לרכוש היום דירה בישראל, כי אין להם אפשרות להגיע להון העצמי הנדרש, שהלך ועלה בגלל מגבלות בנק ישראל. וככל שעובר הזמן פלח זה באוכלוסייה הולך וגדל. התוכניות שאמורות להקל על הזוגות הצעירים, עם הנחות של 15%-20% יווסתו קצת את הלחץ המצטבר, אבל הן לא יעזרו למי שאין לו די הון עצמי או הורים שיעזרו לו להגיע לדירה.
אז מה הפתרון? לעזוב לברלין? להגר ללונדון? לטוס לאוסטרליה? לא. ברלין ולונדון הן סיסמאות משוללות יסוד שמפריחים גורמים אינטרסנטיים או אנשים תמימים שחושבים שהכול ורוד יותר מעבר לים. בדרך-כלל אלה שיושבים שם, יש להם דרכון נוסף במגירה, ואולי הם מרגישים קצת בודדים בחו"ל והיו שמחים לעוד קצת חברה ישראלית.
במקום להתעסק עם מצגי שווא על ירידה המונית לחו"ל וחלומות על עתיד טוב יותר מעבר לים, הפתרון למחירי הדירות הגבוהים כמו גם למחירי הקוטג', המילקי ושאר מוצרים, נמצא מעבר לפינה. הוא תלוי בשני דברים - כוח צרכני מצד אחד, ושהכוח הזה יתאגד יחד מצד שני.
אם כל האנשים שמוצאים את הזמן לכתוב סטטוסים ארוכים בפייסבוק על המילקי בברלין, על דיור בר-השגה בלונדון ועל מחירי הקורנפלקס בארצות-הברית היו מתאגדים, ומפסיקים לרכוש מוצר מסוים, המחיר היה יורד. מי שלא מאמין שאפשר לעשות זאת גם בישראל, שיכתוב בגוגל את צירוף המילים חרדים וחרם צרכנים. הם יודעים להתאגד, והם עושים את זה היטב.
היות שהציבור הרחב חסר את יכולת ההשפעה הישירה הנדרשת כדי לשנות מציאות, עליו להפעיל לחץ על בעלי-השפעה (כמו יצרנים ובעלי רשתות שיווק), כדי שאלה יגלגלו את הלחץ באמצעות הלובי שלהם בחלונות הגבוהים ובכנסת, דבר שכן יכול להשפיע לשינוי המציאות.
אז נכון, התאגדות צרכנים כזו יכולה להיות יעילה יותר בסופרמרקט מאשר במשרד המכירות של הקבלן, אבל גם במישור הנדל"ני יש לכוח הצרכני משמעות לא מבוטלת. בכל שנה נוספים בישראל 40 אלף משקי-בית חדשים. בכל שנה מתחתנים עוד אנשים ורבים מהם מבקשים לרכוש דירה. כל אחד מגיע למשרד המכירות ומנהל משא-ומתן על הנחה מול הקבלן. ומה אם יגיעו חמישה, עשרה או 20 רוכשים? והנה כבר נוצר כוח צרכני. גם הקבלן ישמח למכור הרבה דירות במכה, וסביר שההנחה שייתן ל-20 רוכשים יחד תהיה גדולה יותר מההנחה שיקבל כל רוכש במשרד המכירות בנפרד.
גם כך אפשר להוריד את מחירי הדירות. נכון, לא ב-20%-30%, אבל אולי ב-10%-15%. במקביל, אם וכאשר תיכנס הטבת המע"מ לתוקפה, ייתכן שזו תהיה הדרך להכניס גם דירות יקרות יותר לטווח ההטבה, ובכל מקום שבו צפויה המדינה לשווק כמות גדולה של מגרשים לבנייה, גם שם קבוצות מאורגנות שיפנו לקבלנים עוד בשלבים הראשוניים, יוכלו להשיג יחד מחירים נמוכים יותר מאשר כל אחד לחוד.
נדגיש, כי לא מדובר ב"קבוצות רכישה", שזו שיטה המגלמת בתוכה סיכון, ואין באמצעותה להבטיח את מחירי הדירות הסופיים; אלא בהתארגנות של קבוצת רוכשים, שירכשו מוצר אמיתי במחיר קבוע וידוע מראש, עם ערבות בהתאם לחוק המכר, שתבטח אותם מפני סכנות.
ברור שהדרך הזו לבדה לא יכולה להוריד את המחירים במידה ניכרת, אבל זאת עוד דרך לנסות ולהשפיע על השוק, גם מצד הרוכשים עצמם. במקביל, הממשלה צריכה להמשיך גם היא במאמצים להגדלת ההיצע ולקדם תוכניות לדיור בר-השגה ודיור בהישג יד.
שר האוצר לפיד אמר פעמים רבות כי יש כאן דור שלם שקורס בגלל מחירי הדיור הגבוהים. כדאי שהוא וחבריו לממשלה יפנימו היטב את האמירה הזו, ויפעלו לשנות את המציאות הקודמת, לפני שסיר-הלחץ יתפוצץ ומחאות המילקי וברלין יהפכו למחאה אחרת לגמרי כאן בישראל. כי בלי מילקי אפשר לחיות מצוין. אבל בלי דירה, קנויה או שכורה, זה כבר הרבה יותר מטריד וקשה.