נוסעים לצפון? יש לנו "מסעדה סודית" יקרה אבל שווה

אם אתם מתכננים לנסוע צפונה, לא לשכוח את מספר הטלפון של מסעדת קנייפה במטולה ■ ספק מסעדה, ספק פונדק דרכים, ספק הזיה

מסעדת קנייפה/ צילום:חיליק גורפינקל

מטולה נגמרת במהירות. עוד שנייה גם ישראל נגמרת. אנחנו מתקרבים לגדר, ועדיין אין זכר למסעדה. גם כשאנחנו מגיעים ליעד, כמו שמכריז ה-waze, אין שום סימן למשהו שאפילו מזכיר מסעדה. שני רחובות מהגבול עם לבנון, וכל מה שמקיף אותנו הם בתיה הנמוכים של העיירה המנומנמת והציורית, גראז'ים מבולגנים ונוף אלוהי. אנחנו מתקשרים לאברהם. הוא מסביר בסבלנות. אנחנו חוזרים לסמטה המקבילה, ושם הוא עומד מחוץ לצריף קטן. נכנסים אחריו. חדר קטן ובו שולחן ערוך לשמונה. מה שמשאיר בדיוק עוד שלושה שולחנות זוגיים פנויים. נדמה לנו ששום זוג נוסף לא יגיע היום.

את מסעדת קנייפה (מסעדה קטנה, בפולנית או בית מרזח, בגרמנית), הכרתי לראשונה לפני כמה שנים, כשכתבתי מדריך מסעדות ארצי מקיף. לא זוכר כבר איך גיליתי את המקום הקטן והמקסים הזה, ששכן אז בשרונה - לא זו שהפכה בינתיים לדיסנילנד של מסעדות וחנויות בקריה בתל-אביב אלא המושב הקטן בגליל התחתון לא רחוק מהר תבור. כבר אז הבנתי שמדובר במקום שהוא לא רק מיוחד ויוצא דופן, מיד אסביר מדוע, אלא גם בכזה שמתכוון, וגם מצליח, להישאר צנוע ולא מפורסם גם אחרי שכולם יכתבו עליו. איני בטוח ש"כולם" באמת כתבו עליו מאז.

קנייפה הייתה, ועודנה, פרויקט חיים של איש אחד. אברהם רוזנפלד, איש רב מעללים וקסם. הוא בעל הבית, הטבח, המלצר, שוטף הכלים, ובקיצור, האדם היחיד שמפעיל לגמרי לבדו את הספק מסעדה, ספק פונדק דרכים, ספק הזיה הזו. בצריף קטן שבנה לבדו בחצר ביתו שבמטולה, שחזור מדויק כמעט של המקום שהפעיל במשך כעשור בשרונה, מגיש רוזנפלד תפריט קבוע ומצומצם של מה שהוא יודע להכין.

הארוחה מתחילה במה שאברהם מכנה סלט קנייפה - סלט של עלי בייבי ונבטי חמנייה, ארוגולה, עגבניות שרי, פרוסות תפוח ירוק ואגוזי קשיו קלויים, ולצדו ויניגרט מצוין ורוטב תמרים קצת פחות מוצלח. אם אינכם רעבים, הסלט הפשוט והטעים הזה לבדו עשוי להשביעכם, אז אנא היזהרו.

ממשיכים בצלחת עמוסת חומוס ביתי טחון גס וחם, המוכן על המקום. מעליו אגם שמן זית מכוסה בשכבת כמון. מעולם לא יצא לי לטעום בשום מקום חומוס ביתי כל-כך, שהזכיר את זה של סבתי אסתר עליה השלום. כל-כך הזכיר, שאם לא הייתי בחברת משפחה נוספת, ובעצם גם אילו הייתי שם רק עם משפחתי שלי, אולי הייתי בוכה קצת.

אחר כך מגיע הבשר. צלחות עץ עגולות ומחורצות בשוליהן, כמו פעם, ועליהן פרגיות, צלעות טלה ונתחי אנטרקוט שמנים וענקיים. הכול מוכן על מחבת ומתובל ביד נדיבה בתבלין גריל ביתי פשוט (במקרה של נתחי הפרגית), חרדל דיז'ון (האנטרקוט) ומלח ופלפל (הצלעות). כמות הבשר היא כמעט מבהילה, גם כשהיא מוגשת לשמונה אנשים. לצד הבשר מגיע פירה גס מאוד, מעורב בעירית ומכוסה בערימת ריבת בצל.

הבשר מותקן בפשטות נדירה וכובשת בבנאליות שלה. אילו הייתם מכינים בשר בבית, ככה הייתם מכינים אותו. שום ניסיון, ואולי אפילו לא יכולת, לא להצטעצע או להידמות לשף. אוכל פשוט וגס עד מאוד ובזה קסמו. אברהם מכנה את מלאכתו אמנות, אני חושב שזו אומנות, אבל זה ממש לא משנה. מדובר באוכל ביתי מההתחלה ועד הסוף. וזה אגב הסוף. לא היו עדיין קינוחים. אברהם הבטיח שבהמשך יהיו עוגת שוקולד קרה ופאי אגסים עם שקדים ברוטב יין חם.

אנחנו הסתפקנו בתה צמחים מהגינה, שאברהם התנצל שאינו כולל עדיין את כל עשבי התיבול שהוא מתכנן לגדל. מתברר שבמשכנו החדש יושב אברהם רק כמה ימים ספורים ולא הכול עוד מוכן ומאורגן. אבל זה לא מפריע לו לארח אותנו בשיא הטבעיות והלבביות כדרכו בקודש (כך נראה על סמך הביקור הזה והביקור הקודם בשרונה).

לפני קצת יותר משנה רצה אברהם לאחד כוחות עם אחיו האהוב יעקב, בעליה של מסעדת החקורה המיתולוגית במטולה. אבל אז נהרג יעקב בהתהפכות טרקטור. אברהם סגר את המקום בשרונה וחזר אל מושבת ילדותו. הוא שקע באבל ועצב עמוקים, ונראה היה שכבר לא יפתח לא את החקורה ולא את קנייפה. אבל, כפי שהתברר, החיים היו חזקים יותר. את החקורה השאיר אברהם לבנותיו של יעקב המנוח, ובעידודם של כמה לקוחות נאמנים, שחלקם אף תרם מעט כסף לשם כך, הקים שוב את קנייפה.

קנייפה אינה דומה לשום דבר שאני מכיר. יכול להיות שלא כל אחד יתחבר לאירוח האישי מאוד של אברהם, ששמח לשוחח ולארח ועושה זאת בחן כובש. אנחנו התחברנו. ועוד איך. שנה טובה אברהם, ובהצלחה. נבוא שוב. בקרוב.

קנייפה

פרטים: סמטה ליד לבנון 2 מטולה. אם תכתבו בwaze- קנייפה, תגיעו מאוד קרוב ליעד. אחר כך תתקשרו ותעשו זאת גם לפחות שעה לפני שתגיעו, כי האכילה כאן היא רק בתיאום קצר מראש. טל' 054-2185530.

מחירים: ארוחה זוגית הכוללת סלט, פרגיות, צלעות, אנטרקוט ופירה - 320 שקל, חומוס - 25 שקל, בירה גולדסטאר - 25 שקל

כדאי להכיר

פירה. אברהם עדיין משתמש בתפוחי אדמה פשוטים, כך אני משער, אבל עולם תפוחי האדמה המקומי עבר בשנים האחרונות מהפכה של ממש. אם תיתנו קפיצה לשוק הנמל בתל-אביב, תוכלו למשל להצטייד בתפודים מזן ראטה שיהפכו כל פירה שלכם ליצירת מופת חמאתית קטנה, אפילו אם לא תשתמשו בחמאה בכלל.

השורה התחתונה: יקר (יחסית) אבל שווה