ההשכלה משחררת

את דלת הכניסה החורקת לחדר המרצה לספרות אנגלית היא אמנם צריכה הייתה לדחוף בכל הכוח בפעם הראשונה, לפני ששימנה בתושייתה את הצירים באחת מתמונות ההמשך, אבל מהרגע שבו פרצה לחדרו, מגי אזרזר הבהירה לכל מי שנמצא באולם, כי זהו תפקיד הפריצה שלה גם אל עולם התיאטרון הישראלי. ריטה שלה סוחפת ומלאת חן, כזאת שמעוררת אמפתיה והשראה גם יחד. ליהוק אמיץ של הבמאי רוני פינקוביץ', לצדו של רמי הויברגר בתפקיד המרצה, שתפור לאיכויותיו. הכימיה בין השניים פועלת היטב והתוצאה היא דיאלוג מדויק, ששוזר בתוכו תובנות רבות על יחסי הכוחות בתוך החברה - בין אלה המעמדיים ובין המגדריים - ושמותיר לא מעט מקום למחשבה.

"לחנך את ריטה" בתיאטרון בית ליסין היא השלישית בהצגות הנשענות על "אפקט פיגמליון", שעולה בתקופה האחרונה על הבמות בארץ, אחרי "גבירתי הנאווה" בהבימה, ובמידה רבה גם "רק אתמול נולדה" בתיאטרון באר שבע (שתיהן עדיין רצות בהצלחה). כמו אלייזה דוליטל העילגת ובילי דון האנאלפביתית, גם ריטה תברא את עצמה ותשתחרר מן הכבלים. כל שהיא צריכה לעשות לצורך כך הוא למצוא לעצמה אל בורא, הגבר המשכיל, הבשל והכריזמתי שכמו במיתוס פיגמליון, מפסל לעצמו את האישה המושלמת.

אבל זה יהיה תיאור פשטני וגם חוטא לאמת, כי דווקא מה שהופך את המחזה השכלתני והשנון של ווילי ראסל (בעוד תרגום פנטסטי של יוסף אל-דרור), לחוויה מסקרנת הם שני אלמנטים חתרניים. הראשון הוא שריטה היא זו שמובילה את המהלך ללמוד, ולא מובלת אליו על-ידי אחרים, או בעקבות הנסיבות. השני הוא שהגבר של ראסל רחוק מלהיות יודע כל - הוא פגיע למן הרגע הראשון - וזה הבדל משמעותי.

חלל סימבולי

המרצה לספרות פרנק, אלכוהוליסט שמחביא את בקבוקי ויסקי מאחורי ספרי השירה, נמצא על הקצה השני של הסקאלה לעומת פרופ' היגינס היהיר מגבירתי הנאווה. לא במקרה הוא רק פרנק, ולא פרופ' ולא ד"ר (אף שבגרסה הקולנועית למחזה בכיכובו של מייקל קיין, הוא ד"ר ברייאנט). בתחילה פרנק בכלל מסרב לקבל על עצמו את התפקיד, כי הוא לא מחשיב את עצמו מספיק בשביל להיות המורה של ריטה. הוא רגיל לסטודנטים נבובים שלא באמת מגיעים אליו בשביל ללמוד, ומרגע שהוא מבין שריטה דורשת השכלה של ממש - הוא נסוג. אלא שכאן גם מתהפכות היוצרות ויחסי הכוחות המחזה מוגדרים כבר בתמונת הפתיחה, כהרבה יותר סימטריים מאשר א-סימטריים. ריטה נוטלת את השליטה, וקובעת שפרנק יהיה המורה שלה.

אף שהמחזה מתרחש בצפונה של אנגליה, פינקוביץ' בחר לייצר חלל סימבולי של זמן ומקום. זהו חדר מרצה סטנדרטי, שלפחות לנוכח בחירת הלבוש של ריטה (חצאיות מיני וגופיות צמודות), ביחד עם השלומפריות המופגנת של פרנק, נראה יותר כמו כזה המתרחש בתל-אביב מאשר באנגליה הגשומה. אני מנחש שהבחירה נועדה גם על מנת שלא להרחיק את הקהל הישראלי מהדמויות, אבל גם בשביל להדגיש שזה לא באמת משנה איפה החדר הזה ממוקם בעולם. הוא יכול להיות בכל מקום, שבו שניים שהם אאוטסיידרים בחברה שבה הם חיים, מחפשים דרך מילוט, מי באופן אקטיבי ומי פאסיבי.

פרנק, בגילומו של הויברגר המצוין, שיודע להיות ציני וחד אבל גם פגיע ורגיש, היה רוצה שריטה תסמן לו את הדרך החוצה ותתאהב בו כפי שהוא התאהב בה. ריטה, שזוכה לביצוע תוסס של אזרזר, מכוונת מטרה ולא תיתן לשום דבר להזיז אותה ממנה. היא רוצה ללמוד, לדעת, להבין ואם צריך, היא תזיז הרים בדרך ותקבע לעצמה את החוקים. ההשכלה משחררת וריטה לא מוותרת לעצמה.

"לחנך את ריטה" מאת ווילי ראסל, תרגום: יוסף אל-דרור, בימוי: רוני פינקוביץ', תיאטרון בית ליסין.

* ציון: 8