זה היה בתקופת מלחמת המפרץ. הייתה לה קליניקה משגשגת, היא סיימה את תהליך ההכשרה כמדריכה לפסיכולוגים, ומונתה לאחראית על אגף הילדים והנוער בתחנה לבריאות הנפש בפתח תקוה. "המינוי הזה הכניס אותי לקונפליקט טראגי. היה תור גדול של ילדים שממתינים לטיפול, ואני, פרפקציוניסטית, רציתי שלכל ילד יהיה מענה. הפסקתי לישון בלילות מרוב דאגה", מספרת ד"ר דפנה כצנלסון-בנק, 57, פסיכולוגית קלינית בכירה.
"הייתי בקונפליקט עצום בין העבודה, שהפכה לניהול במקום טיפול ולא התאימה לי, לבין ביקורת על התחמקות מנשיאה בנטל העבודה... הרגשתי שאני מעדיפה לפרוש מהשירות הציבורי ולטפל באופן פרטי, ואז כתנאי לכך התבקשתי להביא תעודה מפסיכיאטר, בגלל שהייתי בסוג של משבר. זה היה הטריגר להתפרצות שלי. התחלתי להציף במכתבי מחאה את משרד הבריאות. היום עשר הודעות sms נחשבות להטרדה, אני כתבתי עשרות מכתבים, והמכתבים האלה נשלחו לבית החולים אברבנאל כהוכחה למצוקה".
ביום קיץ בהיר, בשעה ארבע אחר-הצהריים, הגיעו אליה שני אחים, והיא נלקחה לאברבנאל, בהוראת הפסיכיאטר המחוזי. מצב הזוי לכצנלסון, כיוון שהפסיכיאטרית הראשונה שפגשה אותה שם הייתה בכלל מטופלת שלה.
*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי.