ציפי לבני ובוז'י הרצוג / צילום: דוברות הכנסת
ציפי לבני היא כנראה הגרסה הנשית של שמעון פרס. לא משנה כמה היא נמוך היא תרד, גם כשהיא מרוחה על הרצפה היא תתרומם ותפתיע. הקוסמת שהעלימה 28 מנדטים, שפספסה את ראשות הממשלה ב-2009, שישבה על המדרגות ומיררה בבכי כששרון חילק את התיקים, שרת המשפטים שרק לפני שבוע הושפלה כשפוטרה, הפכה בלילה אחד מיו"ר התנועה עם אפס מנדטים שלא עוברת את אחוז החסימה - למועמדת לראשות הממשלה. לבני עשתה את עסקת החלומות. עם קלף וחצי לקחה את הג'וקר. זכתה בפיס. מעניין איפה היו כישורי המו"מ האלה כל השנים.
בשבע שנים דילגה לבני בין ארבע מפלגות, ובכל זאת על פי הסקרים הציבור לא רואה בה אופורטוניסטית. היא מיסיז קלין, היא יו"ר מפלגה, היא מוסיפה להרצוג את הארומה שאין לו. אם היא לוחמת מוסד, הוא המוסד לביטוח לאומי.
בנאום אמש אי אפשר היה להתעלם מהמבטים שלה אל עבר הרצוג, היא הסתכלה עליו בחיוך של חתול שמלקק את השמנת. הרצוג הפתיע ברטוריקה משובחת. קשה שלא להבחין בשיפור ביכולת הרטורית של הרצוג, אפשר להניח שהוא מקבל שיעורים לשיפור הדיקציה, שמישהו עובד איתו על הבסים. מנהיג צריך לדבר כמו מנהיג, בעיקר במדינה חובבת כוח כמו ישראל. עם קול ציפציף אי אפשר היום להיבחר. אם לנתניהו היה נעלם הבריטון ספק אם הוא היה כאן ראש ממשלה כל כך הרבה שנים. גם כשאתה מאיים על איראן זה צריך להיות בסולם הקול הנכון.
הרצוג מהמר על הכל. או שבעוד שלושה חודשים יזכה להגשים את חלומו ואת חלום אביו ויישב על כיסא ראש הממשלה, או שב-18 במארס יערפו את ראשו כמו שרק בעבודה ובדעא"ש יודעים. התחושה היתה שבעבודה הרוטציה תתקבל עם ביקורת חריפה, כמיטב מסורת המפלגה, אבל בינתיים זה עובר בשקט. אפילו שלי יחימוביץ' יריבתו שהמרה של עמיר פרץ שאיתו תאלץ לשבת שוב באותה מפלגה, כלפי חוץ לפחות, צייצה שבחים. מאחורי הקלעים אומרים במפלגה שהרצוג מכר את עצמו ואותם במחיר גבוה מדי, שממילא לא היה ללפיד מה להציע ללבני. לאחדים זה נראה כמו סחיטה באיומים.
כל ניסיון לנבא איך המהלך הדרמטי ישפיע על המערכת הפוליטית בשלב הזה הוא בגדר חיזוי בכוכבים בלבד. מצד אחד, עלולה הרוטציה לחבל בסיכויי השניים להחליף את השלטון והמהלך יתברר כטעות. הוא יבריח את השמאל שלא מסוגל לשלשל לקלפי פתק עבור בת לוחמי האצ"ל, ידחוק את ליברמן לזרועות נתניהו אחרי שדלתו של הרצוג נסגרה עבורו, ויחבר בין הבית היהודי לרשימה משותפת עם הליכוד שתגדיל את כוחם בימין. בוחרי הליכוד יוכלו להמשיך לתופף על תופי הטמטם את הסיסמה האהובה עליהם: "הליכוד גדול אל מול כל השמאל". גם המגעים שמתנהלים כרגע עם שר הביטחון של אריק, שאול מופז, להצטרף לאיחוד הנסיכויות, עלולים להניס על נפשם את המפאייניקים האחרונים, ולפתוח באופן רשמי את מסעו של נתניהו אל עבר ממשלתו הרביעית.
מצד שני, ייתכן שהאיחוד ייתן תקווה שיש אלטרנטיבה במרכז ויגרום לסחף, יחדד את הבחירה בין הגושים, בין שמאל לימין. אפשר להגיד על הרצוג שהוא חנון, לפלף, אבל הוא לא טיפש. הוא פוליטיקאי מוכשר וחרף תדמיתו הוא שועל משופשף שיודע לטוות מהלכים ולראות קדימה כמה צעדים. אולי החיבור ינטרל את המתנגדים בתוך העבודה שטענו שהוא לא ממריא ובגללו היו נפלטים מהרשימה, ויציב אותו בראש גוש המרכז-שמאל. תדמיתית זה היה מהלך מבריק. עד אתמול אף אחד לא תפס מהרצוג מועמד אמיתי לראשות הממשלה. ב-98 הימים שנותרו לבחירות הכל יכול לקרות. הכנסת התפזרה רק לפני שלושה ימים. המשחק רק התחיל, אנחנו רק בעשר הדקות הראשונות.
רעיון האיחוד היה ברקע כל הזמן. בחודשים האחרונים ניהלו הרצוג ולבני לא מעט שיחות. לסקר "סמית-גלובס" שפורסם כאן בשבוע שעבר והעניק למפלגה המאוחדת 24 מנדטים יש משקל רב בהחלטה הזו. בסקר פנימי שערכו לבני והרצוג זכה האיחוד ל-26 מנדטים, אבל זה היה סקר ראשון ויחיד. סקר "גלובס" הבהיר שמדובר במגמה.
בסוף השבוע שעבר היו אמורים לבני והרצוג לטוס יחד לפורום סבן בוושינגטון. כשהוחלט על הקדמת הבחירות שניהם ביטלו את הנסיעה, מאוחר יותר קיבלו החלטה משותפת ראשונה - לטוס בכל זאת כדי שיהיה קצת שקט מכל ההמולה לבחון את השותפות. הם שרפו שעות על גבי שעות יחד במלון הווילארד בוושינגטון. סביב הבופה המפנק, על הספות, בחדרי ישיבות. הם חפרו לעומק, דיברו על מהות, לא על פוליטיקה. את ענייני הכיסאות, השיריונים והרוטציה החליטו להשאיר לסוף. קודם רצו לראות אם יש מכנה משותף מספיק רחב, אם החתונה הזו יכולה לעבוד. אחרי שהבינו שהעסק מתקתק כמו חתונה קתולית, היה ברור שהדרך לסיכום תהיה קלה.
במקביל, בדקה לבני בשבועות האחרונים אפשרות של חיבור עם לפיד. ביום ג', כשנפגשו בפעם האחרונה, הבין לפיד שהנטייה של יו"ר התנועה שמאלה לבוז'י ברורה, אבל חשב שאולי בכל זאת יצליח לשכנע את לבני יחד עם כחלון להצטרף אליו למפלגת מרכז חדשה. לפיד העלה בפני לבני טיעונים מבוססים, אך לא ברור על מה. הוא עדיין לא מגובה במספרים, אבל ממתין לתוצאות סקרים. הרעיון הצחיק את כחלון. הוא עצמאי, הוא רוצה לרוץ לבד ולא מעוניין להיות מספר שתיים של אף אחד. מה גם שחיבור שלו ללפיד ימצב אותו שמאלה ויעלים לו את בסיס התמיכה בימין.
בשורה התחתונה לפיד נותר בחוץ. אין לו אח חדש, גם לא בן דוד, אפילו לא עם מי לחתום על הסכם עודפים. אף אחד לא יאשים אותו אם בחורף הקרוב הוא ישקע בדיכאון עמוק. הוא התרגל לשמש שק חבטות עבור נתניהו, אך זה גם מה שהציב אותו בראש סדר היום והשאיר אותו בכותרות. אחרי האיחוד של הרצוג ולבני לפיד הוא החדשות של אתמול. יהיה לו קשה לשמור על רלוונטיות. גם לבני והרצוג לא יתקפו את יש עתיד בקמפיין. האינטרס שלהם הוא שהקולות שלא יאהבו את החיבור ביניהם יזלגו אליו ויישארו בגוש.
אהוד ברק הוא איש קר רוח. כלום לא נוגע בו. חששו מתעורר רק כשדבריו לא זוכים למתקפה תקשורתית, אז מקנן בו הפחד שהוא לא רלוונטי. זה בדיוק מה שצריך להדאיג כרגע את לפיד, יחד עם העובדה שאולי כבר עכשיו מתגבשת קואליציה שתותיר אותו בחוץ. כדי להתגבר על זה הוא מנסה לגבש גוש נוסף - עם כחלון וליברמן. ספק גדול אם המהלך יצלח.
נתניהו שרד את השבוע הזה
עד אתמול נתניהו היה הגיבור הטראגי של השבוע. רגע אחרי שפיזר את הכנסת נפתחו שערי הגיהינום: הוא נכתש על ידי הגוש האנטי ביבי, הסקרים הצביעו על ירידה, נסיכת הליכוד האחרונה לימור לבנת הודיעה על פרישה, מרכז הליכוד יצא למאבק איתנים בהצעתו ולקינוח נתניהו מצא עצמו ממתין במתח להחלטת גדעון סער אם הוא מתמודד או לא.
הפופוליזם של העלאת מע"מ על מוצרי יסוד ומענק השחרור הכפול שעליהם הצהיר בוועידת "גלובס", מינוי אקוניס לסגן שר כדי להרגיע את אזור האסון וטיסה לדרום באמצע השבוע, כלום לא עבד. נראה היה שהציבור מסתכל בכיס ובהוצאות וביוקר המחייה ולא מוצא בנתניהו פיתרון אחרי 9 שנים כרה"מ. קמפיין רק לא נתניהו איחד את כולם ונתניהו כבר החל לראות איך הקדנציה הרביעית מתפוגגות והוא יישאר עם שרה ועם היועצים שהמליצו לו לגשת לבחירות. הבית הפרטי ברחוב עזה מעולם לא היה כל כך קרוב. נתניהו כבר דמיין איך ישוב לקיסריה וישלם מכיסו על מילוי המים בבריכה. בהיעדר אור בקצה המנהרה נתניהו כבר העדיף לרדת לאזור האסון האקולוגי בערבה מאשר להיות באותה השעה באזור האסון השני, מרכז הליכוד.
אתמול (ד') המומנטום השלילי של נתניהו נעצר. הניצחון המרשים במרכז הליכוד על הפייגלינים, יחד עם המעבר של הבת של איתן לבני למפא"י, בלמו את הסחף ממנו והלאה. הבוחרים של הליכוד הם כמו קבוצת כדורגל, ברגע שפוגעים בה הם לוקחים את זה ללב. האמוציות והכעס על הרוטציה עוד יכולים להתברר כדבר הטוב ביותר שקרה לנתניהו.
המריבה במרכז הליכוד על תאריכי הפריימריז לא היתה משמעותית כמו מבחן הכוח של יו"ר התנועה לקראת הבחירות, קל וחומר שכסער מתחמם על הקווים ומאיים לחזור. מה שהתחיל כרעיון חביב שאפשר להניח שנהגה בעוד לילה נטול שינה מהבכי של דוד, הסתיים בהתאהבות של ההוגה בבלון הניסוי של עצמו. מלכתחילה ברור היה שלא מדובר ביוזמה רצינית, אבל שיתוף הפעולה של הכתבים הפוליטיים שמיודדים עם סער, התחיל לנפח את הרעיון ולגרום לסער להתחיל להאמין שאולי הוא באמת יכול לעשות את זה.
שיתוף הפעולה התקשורתי הזה כלל צילומי פפרצי מתואמים של צוותי טלוויזיה שחיכו בדיוק בשעה הנכונה מחת לביתם של בני הזוג שבדיוק במקרה יצאו החוצה בשבע בבוקר; צלם עיתונות שידע בדיוק באיזה חלק של פארק הירקון נמצא כבוד השר לשעבר עם בנו הפעוט; וגם תמונות של זוג אופניים די פשוט אחד שנקנה מתנה ליומולדת וזכה לתהילת עולמים יוצאת דופן באחד העיתונים. לכל זה חברו כל כך הרבה תנאים שנראו עבור השר המתחזק כמו סימן מאלוהים - לבנת פרשה, הליכוד הצטייר כמי שאיבד את דור הנסיכים, נתניהו נחלש, העיתונים שהולכים לנתניהו על הראש ודוד שכבר הולך.
כל המשחק התקשורתי הזה אכן הבהיל את נתניהו שראה צל הרים כהרים ומיהר להקדים את הפריימריז כדי למנוע מסער להתמודד. במקביל, פעל נתניהו לקרב אליו את כל אנשי מחנה סער לשעבר. את אקוניס מינה לסגן שר ולחיים כץ הפעלתן הבטיח לקיים את מה שמגיע לו כבר שנים - להתמנות לשר ביצועי. ואפשר לשער שבקרוב ימונה ישראל כץ לשר האוצר, לאות הוקרה על הניצחון שהצליח להביא לנתניהו במרכז יחד עם הכץ השני.
ככל שסער התאהב ברעיון, כך גם השתנו תוכניותיו. אם בהתחלה חשב שיתמודד רק כדי לנצח, בהמשך שקל התמודדות לראשות המפלגה גם במחיר של הפסד, וגם האפשרות להתמודד ברשימה לכנסת עלתה על הפרק. אם נתניהו יפול - הוא יהיה שם ביום שאחרי לכבוש את הליכוד. סער כינס את חבורת יועציו, סקרים הוזמנו בזה אחר זה. עכשיו כשהוא לא חייב לדווח הוא יכול להיעזר במימון חיצוני.
סער זכה לאזכורים אינסופיים בכל כלי התקשורת ולפרשנויות לגבי המסתורין של המהלך. התקשורת קראה לו רוץ גדעון רוץ, מבלי לשאול לתהות לרגע איך בתוך חודשיים הפך דוד מעולל רך לאדם בוגר שמאפשר לסער לחזור למערכת הפוליטית.
אחרי הניצחון המובהק אתמול של נתניהו במרכז הליכוד היה ברור שסער לא יתמודד. עכשיו יש לו גם תירוץ. הפעילים לחצו עלי, הוא אומר, אבל שינוי הכללים של נתניהו מנע ממני להיערך. מלכתחילה סיכוייו של המהלך היו נמוכים. הדי אן איי הליכודי לא אוהב להדיח יו"ר מפלגה מכהן, מה גם שסער חשש שלא יעבור את החוויה הזו בשלום.
מה בין ליצמן לליברמן?
השבעה על אימו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, בנוקדים, היתה תערובת של מנחמים מכל הסוגים. בכירים במשק, פוליטיקאים, עיתונאים, מקומיים וגם כאלה שעברו לראשונה את הקו הירוק. בדיוק בשבוע שבו התפזרה הכנסת לאחר שליברמן עמד בסירובו להכניס את החרדים לממשלה, נסגר המעגל כשאורח מפתיע להגיע שבעה: ח"כ יעקב ליצמן, שהיה הטריגר לקרע בין ליברמן לחרדים על רקע הבחירות לראשות עיריית ירושלים. האם לחיצת היד הזו בעתיד תשליך על הרכב הממשלה עוד מוקדם לדעת, אבל נראה שמשה ליאון שהאשים את ליצמן שבגללו לא זכה לעמוד בראשות העירייה, עוד יגיד תודה לליצמן כשיהיה שר.
פרישה בכבוד
מאז שפוזרה מזכירה הכנסת את לשכת התעסוקה (בימים שבהם אין עיצומים). כל יושבי הבית מחפשים לעצמם קדנציה נוספת, סידור עבודה בתנאים נוחים בתוך המשכן. כולם עומדים בטרמפיאדה, מוכנים לקפוץ על כל מפלגה שתעבור בדרכם.
הכוהנת הגדולה של הסופרמרקט הרעיוני היא ציפי לבני. היא טסה מהליכוד לעבודה עם שתי נחיתות ביניים בקדימה ובתנועה, שכל אחת התבררה אח"כ כהתרסקות, אבל לבני התאוששה מהר וקפצה למפלגה הבאה. מצחיק שדווקא לבני היא זו שתמיד מדברת על דרך ויושרה. יו"ר קדימה לשעבר, או התנועה לא לבד. כמוה גם שטרית, מופז, עמיר פרץ, יואל חסון, ועוד רבים וטובים. בשבוע האחרון הצטרפה לגוורדיה הוותיקה שעברה שבע מפלגות בחמש דקות, גם האלעזר שטרנים והדוד צורים, כמו גם ח"כים מספסלי יש עתיד.
חלקם לא הטביעו בכלל חותם בכנסת אבל זה לא מפריע להם להתדפק על דלתות המפלגות בתחנונים שיקחו אותם. הם מוכנים להיות בית"ריסטים במפאי, ליכודניקים בעבודה, אנשי הכלכלה החופשית בחד"ש. שמאל? ימין? למי אכפת. העיקר שיש ברזומה כבר מפלגה אחת, וגמישות אידיאולוגית מוכחת. לא צריך מחוייבות לדרך או לבית. אין צורך באידיאולוגיה, רק בכיסאולוגיה. הפוליטיקה הישראלית עולה על כל דימיון.
איתן לבני, אביה של ציפי, נפטר. זו אולי הסיבה שהרגישה משוחררת מכל מחויבות אידואולוגית. אביה של לימור לבנת, שייבדל לחיים ארוכים, חי ובועט, אולי זו אחת הסיבות לנאמנות האידיאולוגית של שרת התרבות. האישה שכיהנה הכי הרבה שנים בכנסת אחרי גולדה מאיר, הוכיחה השבוע שלא חייבים להדבק לכיסא. אחרי 23 שנה בכנסת כח"כית, מהן 16 כשרה, 8 התמודדויות לכנסת ו-5 ממשלות, תלתה השבוע לבנת את הנעליים ולימדה שהכנסת היא לא סידור עבודה. אפשר גם לפרוש בכבוד.
ההחלטה התבשלה אצל לבנת חודשים ארוכים אבל היא שמרה על כך בסוד. בקדנציה האחרונה היא הורידה פרופיל והזניחה את העשייה הפוליטית. את מרבית זמנה הקדישה שרת התרבות לענייני משרדה. היא נצפתה פחות ופחות בבריתות של מתפקדים, כמעט לא הלכה לחתונות של חברי מרכז, בררה בפינצטה את האירועים הפוליטיים שאליהם הגיעה וברור היה שזה יתנקם בה בפריימריז. פוליטיקה זה מקצוע, ומי שלא משקיע שוקע. כינוסי המפלגה מעולם לא היו הספורט החביב עליה, תמיד העדיפה את העשייה במשרד או בכנסת.
ביום שישי שעבר, בברית של הנין ה-20 של הוריה, החליטה לבנת לספר להורים, לאחים ולשני ילדיה על כוונותיה. ההורים היו המומים. הילדים, שנולדו בדיוק כשהיא נכנסה לפוליטיקה בסוף שנות ה-80, קרנו מאושר. הם אלו ששילמו את מחיר חייה הפוליטיים.
ההודעה הדרמטית נשמרה ליום פיזור הכנסת. כמה שעות לפני ההצבעה ביום ב' הגיעה לבנת למשכן והתיישבה על הטלפון. היא התקשרה בעצמה לעשרות הפעילים שמלווים אותה שנים. גם לרה"מ רצתה לספר באופן אישי. אחה"צ נכנסה ללשכתו. הרחש בחש כבר הגיע לאוזניו של נתניהו, אך כשלבנת נכנסה הוא הבין שלא מדובר רק בשמועות. את חשובה לליכוד, אמר לה רה"מ, ושאל אם אפשר לשכנע אותה להישאר. לבנת אמרה שזה סופי והם לחצו יד.
לפני שעמדה לצאת מהחדר קרא לה רה"מ. הוא קם ממקומו ונתן לה חיבוק ארוך. זה רגע שלבנת תנצור לנצח. חרף חילוקי הדעות והיחסים שידעו עליות ומורדות, השניים עברו דרך ארוכה מ-88' ועד היום. הם הסתכלו אחד על השני, נתניהו איחל ללבנת בהצלחה. על פניו ניכר עצב, אם לא עליה, אז עליו. עומק הברוך היה ברור. בעיני רוחו דמיין את כותרות המחר של התקשורת שרק מחפשת איך לנעוץ עוד מסמר במפלגה השוקעת: נסיכת הליכוד האחרונה פרשה.
לפי שעה לא ברור מה לבנת מתכננת לעתיד. בינתיים יש לה עוד חצי שנה בתפקיד. אפשר רק להמר בוודאות שבעוד חודש היא לא תצהיר על שובה.