"יש שופטים בירושלים", אמר בשנות ה-70 ראש הממשלה דאז מנחם בגין (אחרי הכשרת ההתנחלות בבית-אל), ומאז נוהגים לצטט אותו כל אימת שבית המשפט אומר את דברו בעניין פוליטי-ציבורי. זאת, אף שבגין אמר את המשפט האלמותי כאשר דברי השופטים בירושלים תאמו את עמדתו הפוליטית, והם הכשירו את ההתיישבות היהודית בבית-אל.
מה שלא השתנה מאז בגין ועד הלום, זה המצב שבו המשילות עברה מהממשלה והלאה לאחרים. לעיתים לשופטים, לעיתים לתקשורת, ולאחרונה מתעצם השלטון בלוד, ביחידת המשטרתית להב 433 למאבק בפשיעה החמורה הארצית והבינלאומית, בשחיתות הציבורית וכן בארגוני הפשיעה.
האבסורד הוא שמי שמוביל את נושא המשילות בישראל ומנסה להשיבה לידי השלטון שנבחר כאן בסמכות על-ידי האזרחים, הוא השר אביגדור ליברמן, שמככב שוב ושוב בפרשות מביכות, שהצד השווה שבהן מראה לממשלה ולנציגיה שאולי יש משילות בישראל - אבל היא אינה בכנסת.
היום, מי שקובע כאן את סדר-היום הפוליטי, זו המשטרה; ולא הממשלה שאיבדה את משילותה. ייתכן שליברמן מתגעגע לימים שבהם היו שופטים בירושלים. אבל היום, רוב השופטים שחורצים גורלות יושבים בדרך-כלל בראשון-לציון.
שם הם מעניקים את החותמת הנדרשת להארכות מעצר של נחקרים נורמטיביים ושאינם. והשופטים בירושלים? לא פעם מזכים את החשוד, אחרי שאיבד את עולמו וכספו כדי להוכיח את חפותו. חזקת החפות עולה הון רב.
אמנם עדיין מוקדם להביע דעה נחרצת באשר ל"פרשת ישראל ביתנו". אולם על-פי הדיווחים בתקשורת 'מהמתודרכים' על-ידי המשטרה, נראה כי נחקרים כאן דברים אבסורדיים. כמו סיוע להישארות חדר-מיון קדמי בקריית שמונה; סיוע למילוי טפסים כדי לקבל תקציבים גדולים יותר למקומות מסוימים; או אבסורד גדול יותר - לעצור אישה בחשד שהכסף שקיבלה מהוריה אינו כסף כשר, כביכול. ואולי יעצרו בקרוב בקיוסקים נערים בחשד שדמי-הכיס מהוריהם אינם כספים נאותים.
השאלה היא - אם זו המדינה שבה אנחנו רוצים לחיות. נכון, יש מדינות כאלה, אבל יש לזה מחיר. והציבור, כולל אלה שמובילים את הקו הזה, צריך לדעת מה המחיר.
ברור לכולנו, שאם נבחר ציבור ו/או כל אזרח אחר עבר על החוק, עליו לשלם את המחיר. אבל נראה כי מפעם לפעם יש מי שמגביה את הרף, שהופך באחת את הלא תקין עבירה פלילית. את האפור לשחור. לפעמים, האזרח מתבלבל ואינו יודע מי מלבין איזה כספים. האם פוליטיקאים את כספי המדינה, או החוקרים שמכבסים את הכספים הקואליציוניים לדמי שוחד.
ובנוגע, למקהלה שאומרת, ש"חייבים לנקות את האורוות" ולתת לרשויות החוק לעשות את מלאכתם, ושהפעם זה נראה רציני - הכול טוב ויפה. אבל לקחת שורה של אנשים שחלקם מלח-הארץ, ולכלוא אותם מאחורי סורג ובריח כפושעים, תוך סיקור תקשורתי שהורס את שמו הטוב של האדם, שעליו עמל במשך שנים - זה נראה מוגזם. לא מידתי. לא סביר. ולא הוגן.
הבעיה היא שהמפסידים מהסיפורים הללו הם לא רק שורת הנחקרים. הנפסדת העיקרית היא המדינה. יותר ויותר אנשים טובים אומרים "מה לי ולצרה הזו", בורחים ממשרות ציבוריות ומותירים אותן לבינוניים ומטה. רבים בורחים גם מהשקעות ומעסקים כאן בישראל. אז נכון, צריך לנקות את האורוות, אבל אם 'הסוסים' יברחו, מה יצא לנו מאורווה נקייה ללא שימוש, שלא תעניין אף אחד?
ניכנס לרגע לנעליהם של אנשי עסקים בכירים שיושבים מול החדשות ועושים חשבון פשוט: בסוף אני אתקל בפקיד שיהרוס את מפעל חיי. פקיד בדמות חוקר או פקיד ממשלתי, שיש לו מאה אחוז סמכות ואפס אחוז אחריות, ובהינף פופוליזם רגעי יודיע, למשל, שהוא נגד מונופול או דואופול. כי אחרי שמישהו השקיע מאות מיליונים, זה לא בא לו טוב בעין.
גם במישור הזה, הרף עולה ועולה. נכון, דברים כאלה קיימים במדינות מסוימות, שבהן לפעמים לא הפקידים מחליטים אלא העריצים המקומיים. אבל בשורה התחתונה במאזן, לאיש העסקים לא משנה מי מקבל החלטה אבסורדית - פקיד או עריץ ששולט במדינה - אצלו מדברת השורה התחתונה.
צעד אחר צעד, הפכנו לחברה צרת-עין שמוכנה לחתוך לעצמה רגל, כדי שהאחר לא יוכל לעמוד איתן על שתי רגליו. ואיש אינו מצליח לעצור את הסחף. מי שפותח את פיו "נגד", מקוטלג כבן-חושך. כנותן יד לשחיתויות. לריכוזיות.
ככלל, נראה שריכוזיות הפכה למילה גסה במשק הישראלי. רק שהמתריעים נגדה, נגד ריכוז הכוח והעוצמה, שכחו שבסוף אולי הם יישאר עם החותמת ביד, אבל לא יהיה על מה לחתום. הרגולטור יקבל החלטות שיזכו אותו בכותרות ראשיות, אבל כבר לא יישאר מי שיעניין אותו לקרוא אותן.
זה לא מדע בדיוני. אם תשמעו את שיחות הסילון של אנשי העסקים, תבינו שהם רק רוצים לברוח, וכמה שיותר רחוק. הם אוהבים את המדינה, רוצים לחיות כאן, מוכנים לשלם מסים. הם ציונים אמיתיים. אבל לא רוצים לעשות כאן כלום, כולל שום דבר.
לא בכדי אנו כורכים את הדברים זה בזה. החלטות שרירותיות ומקוממות, ביורוקרטיה הזויה ומתישה שלוקחת את המשק לאחור, גורמת לניסיון לעקוף את החסמים כדי להתקדם, דבר שמוביל לא פעם לחדרי החקירות. אמנם זו לא שיטה מכוונת, ונאמר זאת שוב: אסור לעבור על החוק; אבל הצד השווה בדברים הוא שלטון הפקידים, שמותירים אותך לא פעם חסר-אונים.
ואחר-כך מתפלאים מדוע אזרחי ישראל מגלים פחות ופחות מעורבות בבחירות. הרי לא משנה למי מצביעים - השולטים הם הפקידים. אז אולי הגיע הזמן שנבחר בהם, ושהם ימנו שרים ומחוקקים.
מה הסמכות האמיתית שיש היום לשר? בקושי שיקול-דעת. יש לו רק אחריות. ואם נותנים לו כספים קואליציוניים שהוא מפנה לדברים ראויים בעיניו, הוא עלול למצוא עצמו בחדרי החקירות, או שמצביעים עליו כמי שראוי להיות שם.
מי שחושב שאת בעיית המשילות ניתן לפתור בהעלאת אחוז החסימה, טועה לגמרי. שוב נקבל 6-7 מפלגות בינוניות עם איחוד צפוי של המפלגות הערביות.
על המחוקקים להקים "ועדת משילות" אמיתית, שתיתן דעתה על השולטים האמיתיים במדינה, על סמכות הפקידים ויכולתם להחליט בהינף קפריזה, בשל היותם רגולטורים, על מאות המיליונים של משקיעים ובעלי עסקים; על הצבת גבולות גם לרשויות החוקרות.
לעתים נראה לי שהם לא חוקרים עבירות - שזה תפקידם וחובתם, ועל כך יש לברך - אלא חוקרים אנשים כדי לחפש ולמצוא להם עבירות. את האבסורדים הללו חייבים לעצור רגע לפני שאנו הופכים, בחסות הפקידים, לקוריאה הצפונית.