בחירות לכנסת קלפי / צלם: אריאל ירוזלימסקי
כל מי שפותח בימים אלה אתר חדשותי ברשת, וכל מי שנזכר להציץ במהדורת חדשות בטלוויזיה, או לקרוא עיתון, נתקל, גם אם לא ירצה בכך, בתעשיית הסקרים הפוליטיים הפורחת, הפרשנויות המלוות להם. סקרים בעת בחירות הם דבר טבעי, מתבקש, וקיימים בכמעט כל מדינה. אלא שאת אזרחי ישראל צריך להזהיר: אל להם לקחת ברצינות את מה שחלק גדול מהכתבים והפרשנים הפוליטיים מספרים על סקרים שהם מפרסמים, כי דברים אלה מבוססים על משהו שלא ממש קיים.
על הליקויים בהצגת תוצאות הסקרים בתקשורת המקומית כבר דווח בהרחבה פעמים רבות: הסוקרים, לפחות המקצועיים ביניהם, מוסרים לכתבים לוח ובו אחוזים של מצביעים, ומקפידים לציין את סטיית התקן במדגם, ומה שחשוב יותר, את שיעור האנשים שלא החליטו כיצד להצביע. במרחק הקיים היום מה-17 למרץ אין כל דרך לפענח בצורה משביעת רצון כיצד יתפלגו אותם קולות, המהווים כיום כחמישית עד רבע מהמדגם. הבעיה מתעוררת בשימוש שעושה הכתב הפוליטי, שחושב שקוראיו/צופיו/שומעיו טיפשים מדי מכדי להבין את המשמעות של הנתון לגבי אלה שלא החליטו. הוא מחביא אותם. מחלק את המנדטים על פי מדגם שמכסה 60% מהמצביעים (בלי חרדים, ערבים ואלא שלא החליטו), ועל זה הוא מבסס את פרשנותו, ביודעו שאין כל ערך אמתי לדבריו. אם הוא מתעצל, הוא גם"ישכח" לציין את סטיית התקן, ומשמעותו לגבי התוצאות שהתקבלו.
בדצמבר 2012 נערך באולפן ערוץ 2 דיון, שהיום נראה מגוחך, ובו הפרשנים הפוליטיים ניתחו את הסקר שהציגו כיצד בנימין נתניהו יכול לבנות לעצמו קואליציה ימנית של 68 מנדטים. הפרשנים ציינו כי לנתניהו יהיו חיים קלים בהרכבת הקואליציה. הם לא היו לבד, כל הסקרים באותה תקופה, חודש לפני הבחירות ההן, ניבאו לימין 68 עד 70 מנדטים, כל הסקרים ניבאו 9 עד 10 מנדטים ליש עתיד, וכל הסקרים ניבאו 3 עד 4 מנדטים למרצ. חלפו שנתיים, בדיון הציבורי התגברו הקולות שמייחלים לשינוי, והדיווח החדשותי מבליט פרשות של שחיתות וקולות של מיאוס. והכתבים הפוליטיים? הם עדיין מנבאים ניצחון לימין, עם 68 עד 70 מנדטים, כמובן.
הדיון ההוא בערוץ 2 הוא רק דוגמא לאין ספור דיונים דומים שהתקיימו אז, ומתקיימים גם היום. מה שמשותף לכולם הן אותן תיאוריות, החוזרות על עצמן, אשר אין להן כל אחיזה במציאות. מדובר בסירוב להכיר במציאות, בחוסר יכולת לנתח תהליכים חברתיים בישראל, בחוסר הבנה של המבנה הכלכלי החדש והשלכותיו על דפוסי הצבעה והתארגנות פוליטית. מרבית הכתבים הפוליטיים בישראל תקועים עמוק במציאות שמתה לה לפני כמה שנים ולא תחזור. הם לא שמעו על גלי ההתארגנות של עובדים, הם לא מכירים בשינויים הדרמטיים במבנה התעסוקה, הם לא חשים שהיחס בין מרכז הארץ לפריפריה עבר שינוי מבני עמוק, הם עדיין חושבים במונחים של שבטים עדתיים כחזות הכל ואינם מסוגלים לתפוס את החשיבות העצומה של ארגונים לא ממשלתיים שמייצרים תנועה חברתית של מחאה במדינת ישראל.
אלה הם החומרים מהם היה על הניתוח הפוליטי-מפלגתי להתחיל, ואלה הם הבסיס לשאלות על דפוסי הצבעה בעידן בו יש חוסר ביטחון תעסוקתי, בו קיימת תחושה של חוסר הגינות וחוסר הגיון בשיטה הכלכלית, בה קיים ציבור גדול של אנשים אשר התנסו בפעילות של מחאה ציבורית ברמות שונות של אינטנסיביות. ביום בחירות כל הגורמים האלה מתורגמים לשאלה אחת בסיסית: האם ציבור מסוים יתייצב כדי להצביע ומה המוטיבציה שלו. את השאלה הזו ה"פרשנים הפוליטיים" כלל לא מכירים. הם עדיין מניחים שדפוסי ההצבעה של שנת 2004 תקפים בשנת 2015. כבר בינואר 2013 התברר להם שהנחה זו הייתה שגויה לחלוטין, אבל הם בשלהם. מה שהיה לפני 2011 תקף גם היום.
כדי להדגים את דפוס המחשבה הזו צריך רק להיזכר בכל אותם ניתוחים אשר ב-2013 התבססו על הרעיון ששיעורי ההצבעה במרכז הארץ יהיו נמוכים ואילו בפריפריה יהיו גבוהים יותר. גם הפעם הנחה זו קיימת, גם אם היא מובלעת בטקסטים של הפרשנות הפוליטית. עד היום הפרשנות הפוליטית בישראל לא שאלה מה קרה ששיעורי ההצבעה בדרום הארץ קרסו מאז 2006, ולמה שאנשי תל אביב, במיוחד מדרום לנחל הירקון, הגדילו את שיעור הצבעתם. כל מה ששמענו עד היום היא טענה ש"שיעור ההצבעה יהיה נמוך כי לאנשים לא ברור מדוע יש בחירות". ניתוח מעמיק יותר של המצב הפוליטי-חברתי הוא חלום לא מציאותי, ועל כן אנו נשארים תקועים עם סקרים המוצגים באופן שקרי, עם פרשנים שלא מבינים את מה שאמורים לפרש ואם ציבור שניזון מאנשים שבעצמם לא ממש רואים אך מה שנמצא מתחת לאפם.