אולי הדרך הטובה ביותר לתמצת את חוויית "הנפש הטובה מסצ'ואן" בתיאטרון גשר, היא שמדובר בהצגה שהיא הרבה יותר יבגני אריה מאשר ברטולט ברכט. הצגה ספקטקולרית של במאי שיודע להפעיל במה טוב יותר מכל אחד אחר בתיאטרון הישראלי, אבל בד-בבד גם הצגה שברוב שלביה שמה את המחזה, את התוכן, רק במקום השני לצורה.
זה לא דבר מאוד נדיר כשמדובר בשפה התיאטרלית הגדולה מהחיים שמנהיג אריה, אבל נדמה שהפעם המינון בין התוכן לצורה נוגע בקיצון, במובן שאינו מייצר ביחד את השלם המשמעותי שיכול היה להיות. שלם שייגע בבלוטות הרגש ולא רק באישוני התפעלות, כזה שיפעיל את המחשבה ולא רק יותיר את הקהל פעור לסתות מן הווירטואוזיות שנגלית אל מול עיניו. אותו מינון שהופעל בצורה מושלמת בגרסת אריה ל"הדיבוק" הוא שהפעם מעט יוצא מאיזון, כמו היינו לכודים בסרט רווי אפקטים שקצת שכח מן הסיפור שאותו הוא התבקש לשרת. לטוב ולטוב פחות, אצל אריה נדמה כי הסיפור הוא קודם כל "התיאטרון".
זה עדיין, יש להדגיש, לא פחות ממרהיב מבחינה חזותית, כאשר במערכה השנייה והטובה באופן ניכר מבין השתיים, גם התוכן מקבל יותר מקום. בית ספר לתפאורה שרובו ככולו התעלות של מעצב הבית מיכאל קרמנקו, שעיצב ביד אמן את מחוז סצ'ואן הסיני כמו הייתה הבמה עשויה קנבס. ערימות של חול על הבמה, גשם שמטפטף ומציף אותה, והמון רעיונות ויזואליים נהדרים. זה יפה, מפתיע ומושקע, וביחד עם קטעי המעבר הכסאחיסטים מבחינה מוזיקלית, שתי המערכות, על השעתיים וחצי שלהן עפות בקצב הרוק-אנד-רול.
את כתיבת "הנפש הטובה מסצ'ואן" השלים ברכט בשנים שבהן מספר הנפשות הטובות בעולם עמד על-פי תהום - שנות מלחמת העולם השנייה. הקונפליקט שעומד בליבו הוא אותו אחד שמלווה את האנושות משחר ההיסטוריה - הכיצד זה שרשע וטוב לו, לעומת הצדיק שרע לו. האם אדם מוסרי בכלל מסוגל לשרוד בסביבה בלתי מוסרית? שואל ברכט ועושה זאת באמצעות מעשייה שמתרחקת כמה שרק אפשר מהלב שותת הדם של אירופה. הוא מרחיק אל מחוז סצ'ואן בסין הרחוקה והתמימה, הרבה יותר מאשר זאת שמוכרת לנו כיום, וכמו במעשייה תיאולוגית, משגר שלושה מלאכים לכדור הארץ, על מנת למצוא נפש אחת טובה לרפואה שתציל את האנושות מכיליון. בעזרתו של מוכר המים (אלון פרידמן), הם מוצאים את הזונה שן-טן (נטע שפיגלמן), שנותנת להם מחסה. הם גומלים לה בסכום כסף שמאפשר לה לרכוש חנות טבק, אבל אז גם נטפלים אליה תושבי העיירה שמנצלים את טוב ליבה ומתעלקים עליה. בלית ברירה, שן-טן ממציאה לעצמה זהות נוספת כגבר, שוי-טה, שמרשה לעצמו גם להיות קר ומחושב. בעוד שן-טן רוצה לתת, לאהוב אדם אף שהוא רוצה לנצלה (יחזקאל לזרוב), שוי-טה, האלטר-אגו הגברי שלה, שומר עליה ממנו, ומנסה ללמד את סביבתו לקח, עד שהמלאכים חוזרים ומעמידים את האנושות למשפט.
צוות השחקנים שהעמיד אריה בהפקה הזאת הוא רחב ומרשים כמעט כמו האפקטים. לא פחות מ-20 שחקני גשר המגוונים מייצרים חיים על הבמה הססגונית הזאת, ובכל זאת, אם צריך לתמצת הרי שזו הצגה שקמה או נופלת על תפקיד כפול אחד. נטע שפיגלמן הנפלאה עומדת באתגר, מחליפה זהויות בקצב מסחרר, ובסוף-בסוף, כשלכמה רגעים הבמה נרגעת, היא מצליחה גם לגעת.
"הנפש הטובה מסצ'ואן" מאת ברכט, תרגום: שמעון זנדבנק, בימוי: יבגני אריה, תיאטרון גשר
* ציון: 8