מאריי פרחיה / צילום: שי סקיף
הפילהרמונית מארחת בימים אלה את מאריי פרחיה (Perahia), מגדולי הפסנתרנים בעולם. ביקור בקונצרט הבכורה בסדרה גילה את מה שכבר ידענו: כמנצח, פרחיה הוא לכל היותר סביר. כפסנתרן וכמוזיקאי - הוא היה ונשאר נפלא. השילוב הזה הספיק כדי ליצור קונצרט מומלץ מאוד.
פרחיה והפילהרמונית בחרו הפעם תוכנית של יצירות מוכרות, אהובות - וגם די שחוקות. את שתי היצירות הראשונות (קונצ'רטי מאת באך ומוצרט) ביצע פרחיה בתפקיד כפול של פסנתרן ומנצח, ועל האחרונה (סימפוניה מספר 94 של היידן) ניצח מהפודיום.
הערב נפתח עם הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מספר 3 של באך. פרחיה ביצע את הקונצ'רטו עם תווים ועם מדפדפת צמודה, מן הסתם כדי להיות בטוח יותר בתפקידי התזמורת. הצורך הזה בתווים ובדפדוף פגם קצת בזרימה, אבל מעבר לכך זה היה ביצוע טוב מאוד. כיום, כשביצועי באך בצ'מבלו ובתזמורת כלי תקופה הפכו לנורמה, צריך אמן בקנה המידה של פרחיה כדי לשכנע עם פסנתר ותזמורת מודרנית, ואכן כך היה. הוא היה בכושר מצוין, והרשים במיוחד ברגעי "פיאנו" נהדרים.
השנים לא פגמו
כצפוי, שיא הערב הגיע עם היצירה הבאה בתור, קונצ'רטו מספר 21 לפסנתר ולתזמורת של מוצרט. יצירה זו מוכרת בשם "אלווירה מאדיגן", בזכות סרט שוודי מ-1967 שהשתמש בפרק האיטי שלה כפסקול. ההקלטות של פרחיה ליצירה הזו זכו לתהילת עולם, והיה נעים לגלות שהשנים לא פגמו ביכולת שלו. בהתחלה היה מוזר לראות שגם כאן הוא עלה לבמה עם תווים: אם לא פרחיה יכיר את היצירה בעל-פה, אז מי כן? אבל מהר מאוד התברר שהתווים שם רק ליתר ביטחון, ושהוא מנגן ומנצח בעל-פה.
כמו בקונצ'רטו של באך, גם כאן הוצב הפסנתר בתוך התזמורת. הסידור הזה איפשר לפרחיה ולתזמורת להישמע ממש כמו הרכב קאמרי, והוציא מנגני הפילהרמונית את המיטב שלהם. הם הציגו צליל מבריק, בהיר ומעוצב למופת, עם פראזות נהדרות של כלי המיתר ורגעים סולניים יפהפיים של כלי הנשיפה מעץ. פרחיה, מצידו, הציג פסנתרנות מושלמת שהוכיחה בפעם המי-יודע-כמה שמדובר באמן אדיר. מה שחסר לי מאוד היה הדרן סולני, שהיעדרו אמנם מובן עקב התפקיד הכפול שמילא האורח אבל עדיין איכזב.
את הקונצרט חתמה הסימפוניה מספר 94 של היידן ("ההפתעה"). על הביצוע הזה אפשר לומר בעיקר שהיה "מהוגן". פרחיה פיתח קריירה מסחררת כפסנתרן, אך לא כמנצח. גם הפעם היה ברור לחלוטין שניצוח הוא לא ה"פורטה" שלו. הוא ניצח בתנועות גמלוניות, עם תווים לפניו, וללא שום ניסיון להתחבב על הקהל. התקשורת שלו הייתה בעיקר עם הנגנים ועם המוזיקה, בלי מניירות ניצוח כלשהן.
לטובתו של פרחיה ייאמר שלא בחר ביצירה גרנדיוזית שגדולה על מידותיו, אלא ביצירה קלאסית מוכרת; ועוד לטובתו ייאמר שניצח במסירות רבה ושהיה ברור מה הוא רוצה. תנועות הניצוח שלו אולי לא הכי חינניות, אבל הוא הוליך את הסימפוניה בהרבה אנרגיה ועם צליל מבריק וזורם. האמת היא שאחרי השיעמומון שעליו ניצח בפילהרמונית בשנה שעברה (סימפוניה אבודה של שוברט), הופתעתי לטובה. עכשיו רק נשאר לו ללמוד את הטריק של זובין מהטה ולקצר עד למינימום האפשרי את ההפסקות בין הפרקים ביצירות, כדי להימנע ממטח השיעולים הצפוי של מנויי הפילהרמונית.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. פסנתרן ומנצח: מאריי פרחיה. היכל התרבות תל-אביב, 1.1.2015