סערה - שלג בצפת / צילום: טליה בן לולו
עובדי עיריית ירושלים עסקו בשבועות האחרונים בפעילות מוזרה: חיזוק עמודי חשמל בשכונות הוותיקות בעיר. עמוד-אחר-עמוד קיבלו טיפול אישי, שכלל חיזוק היסודות בקרקע, שפיכת בטון בתחתית העמוד, ריסוס צבע לבן אוטם, שלא יזיק ועוד. נכון שסופה כמו זו שהייתה בשנה שעברה מתרחשת רק פעם בהרבה שנים. נכון שכל העצים והעמודים שהיו במצב רעוע כבר קרסו בסופה הקודמת, והפילו איתם את אספקת החשמל לאלפי בתים, אבל אחרי השמות שחוללה בעיר סופת השלג, ובמיוחד אחרי האסון התדמיתי, החליטו בעיריית ירושלים לא לקחת סיכונים.
השלג דאשתקד אולי לא מעניין אף אחד, אבל את המנגנון של עיריית ירושלים הוא מעסיק באובססיביות - החל מפועל הניקיון הזמני ועד לראש העיר ניר ברקת. שלשום (ב') הוא החליט לסגור באופן יזום את כבישי הכניסה הראשיים לעיר. ההיגיון ברור: אם אף כלי-רכב לא יורשה לנסוע בכבישים, לא תהיה בעיה של נהגים תקועים.
אתמול הוחלט לסגור את בתי-הספר והגנים, וכבר משעות הערב הוצבו ניידות משטרה בכל המחלפים העיקריים, מוכנות לפעולה למקרה שהשלג ינסה להפתיע ויקדים לרדת ביום שלם. משרדי הממשלה ומוסדות הציבור שממו, ותושבי ההרים שמעל 700 מטר קיבלו חופשת סוף-שבוע ארוכה, שתתחיל כבר היום, רביעי.
אמנם הצעדים האלה עשויים להתברר כנכונים אם הסערה תפתיע בעוצמתה, כפי שהפתיעה סערת השנה הקודמת. ביטול הלימודים עשוי לחסוך לאלפי הורים מודאגים נסיעה היסטרית ומסוכנת בכבישים פקוקים ומושלגים, בניסיון נואש להגיע לילדיהם לפני סגירת בתי-הספר. ובכל זאת, ייתכן שקצת הגזמנו הפעם. במדינה מערבית מתוקנת אין צורך לשגר אלפי חיילים לאזורי הסכנה בכל פעם שמתחוללת סופת שלגים, ואין מנתקים מראש את עיר הבירה משאר המדינה, ומכניסים אותה למצור מרצון - רק בגלל הפתיתים לבנים.
לפני שנים, שררה כאן גישה, שטענה והצדיקה אי-היערכות מיוחדת להתמודדות עם פגעי מזג-אוויר קיצוני. לפי אותה גישה, "זה לא הגיוני ולא כלכלי לבנות את מערכות הניקוז, הביוב, הכבישים, החשמל והתשתיות האחרות, כדי להתמודד עם אירועים שמתרחשים פעם ב-50 שנה".
אבל הגישה הזו לא התאוששה מהסנוקרת שספגה בעקבות הצפת נתיבי איילון בחורף הגשום הגדול של 1991-1992. גם מי שטרם נולד באותו חורף גשום, מכיר כנראה את הסיפור על אותה התבטאות אומללה של מנכ"ל נתיבי איילון, שאמר כי "הצפה כזו מתרחשת פעם ב-50 שנה"; וחודש לאחר מכן הוצפו הנתיבים שוב. פעמיים! מאז הגישה השתנתה, אבל לא בהכרח נעשתה בריאה יותר. הרשויות נבחנות היום בהיערכותן לאירועי מזג-אוויר קיצוניים וחריגים, ולא להתמודדותן עם פגעי מזג-אוויר עונתיים ושגרתיים.
הרי "סתם אירוע גשם" לא מצליח לעורר עניין תקשורתי משמעותי, ולכן גם הרשויות לא ממש מתרגשות ממנו. אפשר להמשיך ולהזרים את הכסף הגדול לפרויקטים חדשים שנגמרים בגזירת סרטים. בתחזוקת התשתיות הקיימות אין תהילה ואין טקסים. לכן מערכות הניקוז ממשיכות להיסתם בכל גשם ראשון, מערכות בקרת הרמזורים ממשיכות להתפרק עם כל הצפה, והכבישים העירוניים עדיין הופכים בתוך דקות לפקק אחד ענק ואינסופי.
אבל פעם בשנה, כשמגיעה "הסערה הגדולה", כולם נערכים וכולם מתכוננים. כולם מתדרכים וכולם מרגיעים, כאילו מדובר בהוריקן דרגה 5 לפחות. הצרה היא, שיום אחרי שהסערה תחלוף והשמש תחזור ותופיע, כולם יטפחו לעצמם על השכם, ואנחנו נחזור לעמוד בפקקים.
השלג כבר לא ישבור אותנו, אבל הגשם ימשיך לרדת על תשתיות של מדינת עולם שלישי.