תמורה בניירות ערך חסומים למסחר

האינדיקציות העידו כי ניתן להעריך את שווי אגרות החוב בעת הקצאתן ולפיכך ניתן להטיל מס שבח סמוך למועד עריכת הסכם המכר

העסקה שנדונה בעניין פיננסטיק בבית המשפט העליון (ע"א 3703/12) הייתה עסקת מקרקעין שנעשתה במתכונת שבה חלק מן התמורה ניתנה על דרך של אגרות חוב שהיו בעת המכירה חסומות למסחר בבורסה. השאלה שנשאלה הייתה האם גובה המס בגין תמורה זו ייקבע במועד הקצאתן של אגרות החוב או רק במועד שבו הן פסקו להיות חסומות למסחר בבורסה?

כידוע, גובהו של מס השבח נקבע, ברגיל, לפי שווי המכירה כפי שהוא ב"יום המכירה", היינו, היום שבו נקשר לראשונה קשר משפטי מחייב בין הצדדים לעסקה. למרות זאת, המערערת ביקשה לדחות את המועד שעל פיו ייקבע גובהו של מס השבח שבו תחויב ממועד החתימה על הסכם המכירה למועד שבו הוסרה החסימה. ודוק, המערערת לא ביקשה רק את דחיית החיוב במס שבח לפי סעיף 51 לחוק או לפי סעיף 91א לחוק אלא את דחיית מועד אירוע המס.

טענתה של המערערת התבססה בעיקר על כך שלא ניתן היה לאמוד את שווין של אגרות החוב במועד הקצאתן, בגלל היותן חסומות למסחר בבורסה, ובשל כך טענה כי יש לקבוע את גובה מס השבח רק במועד הסרת החסימה.

בית המשפט העליון קבע כי אין לקבל את טענת המערערת. לעמדת בית המשפט העליון, כלל האינדיקציות מעידות כי ניתן היה להעריך את שווי אגרות החוב עוד בעת הקצאתן ולפיכך ניתן היה להטיל מס שבח סמוך למועד עריכת הסכם המכר. ראשית, הסכם המכר עצמו נוקב בערך של אגרות החוב. שנית, המערערת עצמה הצהירה בפני המנהל על שווין של אגרות החוב סמוך לאחר החתימה על הסכם המכר. שלישית, המערערת הצהירה על שווי האגרות, מיד לאחר הסכם המכר, גם במסגרת דיווחים שונים שלה לבורסה. רביעית, ניתן היה לסחור באגרות החוב מחוץ לבורסה.

בית המשפט העליון אבחן את נסיבותיו המיוחדות של פסק הדין אלוני מהנסיבות דנן. פסק הדין בעניין אלוני נסב בעיקרו על שאלת מעמדה של הסכמה שהושגה בין הנישום לבין רשויות המס, ממנה ביקש הנישום לסטות, ולא על מתכונת החיוב הנאותה כאשר התשלום הוא בניירות ערך חסומים. בנוסף לכך, בעניין אלוני המניות היו חסומות לחלוטין למסחר ואילו בענייננו ניתן היה לסחור במניות מחוץ לבורסה.

בית המשפט קבע כי השאלה המתעוררת הינה שאלה נכבדה שהדיון בה לא הגיע לכלל מיצוי אולם, במקרה הנדון, השאלה אינה מתעוררת מהטעם שאגרות החוב היו ניתנות למסחר מחוץ לבורסה ולכן גם היו נתונות למימוש. לכן, במקרה הנדון לא מצא בית המשפט לנכון להכריע בשאלה מהי הדרך הראויה למסות עסקת מקרקעין שהתמורה במסגרתה ניתנה בניירות ערך לא סחירים לחלוטין ושאלה זו הושארה בצריך עיון לעת מצוא.