בזמן שבאירופה מדברים על אמברגו, בתעשיות הביטחוניות חוששים מתרחיש חמור יותר

בתעשיות הביטחוניות הישראליות לא הופתעו מתוכן דבריו ב"נאום ספרטה" של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנוגע לאליהן, משום שהן חיות זאת מדי יום. בענף צופים כי רה"מ "לא סתם אומר דברים, כנראה יש לו משהו בראש".

● "סוף סוף הוא מודה": איך הגיבו בטורקיה לנאום "ספרטה" של נתניהו?
● מנהלת ההשקעות שבטוחה: זה התיק שתישנו איתו בשקט

כבר שנתיים שבענף מתמודדים עם חוסרים שונים ומשונים, גוברים ועולים, במיוחד בתעשיות הגדולות שמהוות את "אבני הבניין" העיקריות. כך, למשל, התעשייה האווירית אמונה על מערכות ההגנה האווירית חץ 3 וחץ 2, וכן על מל"טים מסדרת הרון; אלביט דואגת למרגמה המונחית עוקץ פלדה, למל"טים מסדרת הרמס, ולחימושי אוויר־קרקע קריטיים; ורפאל מספקת את טילי הנ"ט המבוקשים מסדרת ספייק, ואת מערכות ההגנה האווירית כיפת ברזל וקלע דוד.

"הסינים ישלטו על הטכנולוגיה העולמית"

כל אחת מהן מתמודדת בדרכה עם חוסרים, אבל החשש הגדול ביותר שלהן דווקא אינו מאמברגו. סין ממשיכה להגדיל את יכולות הצבא והצי שלה, שאליו צפויה להתווסף בחודשים הקרובים נושאת המטוסים "פוג'יאן". ההתעצמות הזו מגבירה את החשש כי הפלישה הסינית לטייוואן, מוקד השבבים העולמי, הולכת ומתקרבת.

בטייוואן יושב תאגיד ייצור השבבים הגדול ביותר בעולם, TSMC, שלפי Counterpoint Research חלש אשתקד על כ־62% מההכנסות בענף. לצורך ההשוואה, סמסונג הדרום קוריאנית עם 13%, SMIC הסינית - 6%, וגלובלפאונדריס האמריקאית עם 5%. "בטייוואן תהיה הבעיה", אומר בכיר ישראלי לגלובס. "אז, הסינים ישלטו על הטכנולוגיה העולמית".

בארה"ב פועלים ליצירת יכולות שבבים מקומיות, ועד עתה בישראל - לכל היותר - דיברו על הנושא. בניגוד למקרים אחרים, לתעשיות הביטחוניות הישראליות אין את היכולות לייצור שבבים גדולים, משום שזו השקעה של מיליארדי דולרים, שיכולה להגיע רק מהמדינה. לצד זאת, כל עוד ישראל היא אזור מלחמה, נותרת השאלה - האם מדינות ירכשו שבבים מישראל, איזה מחיר היא תוכל לספק, ואיך זו תציב את עצמה בחזית הטכנולוגית העולמית - כמו שקרה ב־TSMC.

דוחות התעשיות הביטחוניות מעידים על הביקושים הגדולים

כיום, בשנתיים של מלחמה, ההתמודדות של התעשיות הביטחוניות הישראליות נחלקת למכירות ולקניות. בהיבט המכירות, מנכ"ל משרד הביטחון אלוף (מיל') אמיר ברעם סיפר אתמול (ב') בכנס החשכ"ל לדורותיו, כי "בשבוע שעבר חתמנו על עסקאות בהיקף של 2.5 מיליארד דולר. אינני יכול לציין את שם המדינות, אבל שם מבינים את משמעותה של השקעה ביטחונית ארוכת טווח בעולם לא יציב".

דבריו משקפים כי אמנם הליכי המכירות הפכו לקשים יותר, אבל בשורה התחתונה דוחות שלוש התעשיות הביטחוניות מעידים על הביקושים הגדולים לטכנולוגיה הישראלית. החשש בענף הוא כי מדינות אירופה שהולכות ומתרחקות מישראל יאתרו פתרונות מקבילים ברמה סבירה ויקנו פחות, אבל מול זאת מקווים כי המו"פ יותיר את ישראל ביתרון טכנולוגי מהותי.

היבט הקניות והפן הפולטי

ההיבט הקשה בהרבה מהמכירות הוא הקניות, שמתחלקות למוצרים מפוקחים, או לא מפוקחים. כשעוסקים באלו המפוקחים, נדרשים להגיש בקשה למדינה המוכרת, שכוללת דיווח על מה מתוכנן לעשות עם הרכב, המוצר או החומר, לאיזה ציוד הוא נכנס, ואם מתכוונים למכור את המוצר הסופי למדינה שלישית.

כאן נכנס הפן הפוליטי, שבו המדינות האגרסיביות ביותר נגד ישראל הן צרפת וספרד. ממדינות אלו לישראל אין תלות במוצרים מוגמרים, אבל יש רכיבים שקריטיים למוצרים מוגמרים. GPS, לדוגמה, ניתן לקנות בחנות אזרחית, אך טילים בליסטיים מדוייקים נדרשים למערכות GPS ברמת דיוק תואמת. בה בעת, סיבים ומערכות אופטיקה נדרשות לטובת הגברת הקטלניות, הדיוק והטווח.

כשיש רכיב מפוקח ומדינה מחליטה לא למכור אותו, בתעשיות הישראליות בודקים אם יש יצרן אחד בעולם, ואם מאתרים מקורות אחרים - ממצים אותם. הבעיה היא כשכאלו לא נמצאים, ואז צריך למצוא דרך להיות עצמאי. בישראל יש טכנולוגיה מתקדמת במיוחד שברוב כמעט מוחלט של המקרים ניתן לתכנן בארץ, אבל הבעיה היא שבשל הכמויות הקטנות יחסית שמשתמשים בהן - המוצרים הופכים ליקרים ולא כלכליים. אלא שבעיתות משבר אין הרבה ברירות, ומגבירים ייצור בארץ.

תחום הרכש הבלתי מפוקח יכול היה להיות פשוט יותר אם בישראל היו שומרים יכולות תעשיות משמעותיות. הוא כולל בבסיסו עיבוד שבבי, ועיבוד פלדות שכמעט לא קיים בישראל בגלל כוח העבודה היקר. בסיטואציה העולמית הזו, מי שמיצבו את עצמן בחזית העיבוד השבבי הן טורקיה והודו, שמצליחות לעשות זאת עם מקדם רווח סביר. בחלק מהתעשיות הביטחוניות החליטו לקנות מחרטות ולייצר בעצמן כי אין אלטרנטיבה.

עם זאת, זה לא מכסה הכל. יש מצבים שבהם נדרשים לרכוש אבקות מתכת או חומרים הודפים, ומדינות מחליטות שהן לא מעוניינות למכור. מדינת ישראל מוגבלת גם משום שאין לה מחצבים. אי לכך, התעשיות הביטחוניות יצרו לעצמן מאגרי חומרים שמספיקים לזמן ממושך שאותם הם מתחזקים במשך השנתיים של המלחמה. לצד זאת, מנסים ליצור תוכניות למקרה שגם מאגרים אלו יסתיימו להן.