סתיו שפיר / צילום: תמר מצפי
בדיחה ותיקה מספרת שכאשר רואים אמבולנס עובר ברחוב, קורה אחד משניים: או שליכודניק נולד, או ש"מערכניק" הלך לעולמו. המצחיק בבדיחה הזו הוא, שעד לפני כמה שנים היא גם הייתה די נכונה. הליכוד היה הפלטפורמה הצעירה, שנתנה צ'אנס לפנים חדשות ורעננות, בעוד שהעבודה הייתה ערב-רב של דינוזאורים ועסקנים.
תהא אשר תהא התוצאה שתשיג מפלגת העבודה בבחירות הכלליות במרץ, אפשר כבר לקבוע עכשיו, כי מדובר בחצי-פגר שקם לתחייה, והצליח לגבש בתוך זמן קצר יחסית די-אן-איי חדש לחלוטין.
לפני ארבע שנים הייתה שם שממה. במקום שבו עמדה בעבר מפלגת השלטון המיתולוגית, שהקימה את המדינה, נותרו עיי חורבות. אבל אז נעשה עימה החסד הגדול, כשאהוד ברק פרש ממנה - בא לקלל ובירך בגדול.
הנטישה ההיא בינואר 2011 תרמה למפלגת העבודה בשני מובנים. ראשית, היא גאלה אותה מטיפוסים כמו ברק שעשה בה שפטים לתועלתו האישית; שלום שמחון, שראה בה כלי זמין להשגת שררה, ומעוד כמה אופורטוניסטים. שנית, וחשוב מכך: היא אפשרה לה סוף-כל-סוף ישיבה ארוכה ומזככת באופוזיציה. המדבר האופוזיציוני, ממש כמו המדבר של החיים, יכול להיות משמים ומדכא, אבל יש בו גם פוטנציאל מרגיע ומרפא.
הנה נתון סטטיסטי: ארבע השנים האחרונות שהעבירה מפלגת העבודה באופוזיציה הן פרק הזמן הארוך ביותר שלהם מחוץ לממשלה, מאז ימי מנחם בגין. זאת האמת; מאז בגין ועד נתניהו הם היו עסוקים בישיבה משחיתה בממשלות לא להן. פעם אחר פעם הבוחר שלח אותם לאופוזיציה, ופעם אחר פעם הם התעקשו להיאחז בשולי השלטון.
כשברק פרש מהעבודה, לקח איתו מנדטים, ושלח אותה לאופוזיציה, הוא גמל חסד למפלגתו הזקנה. שלי יחימוביץ' אולי שגתה אלקטורלית כשהצהירה לפני הבחירות הקודמות בינואר 2013, שלא תיכנס לממשלה בראשות הליכוד, אבל צדקה מהותית כשהתעקשה לעמוד במילתה ולהישאר בחוץ. בסופו של יום, הצגת אלטרנטיבה אופוזיציונית רהוטה וקולנית (להבדיל מאופוזיציה רופסת וכנועה דוגמת "קדימה" בכנסת הקודמת) עדיפה על ישיבה בטלה בממשלה של אחרים.
יחימוביץ', המנצחת הגדולה בפריימריז אמש, ראויה לאזכור ברשימת השמות שסייעו למפלגת העבודה בתהליך הריפוי. אם העבודה היום היא בית חם ומקבל לצעירים, יחימוביץ' היא האחראית. היא זו שמילאה את השורות בחבר'ה בשכבות גיל שלא נראו בבית-ברל מאז ימי ברל, והיא שהביאה לקדמת הבימה את ראשי המחאה, סתיו שפיר ואיציק שמולי - הכוכבים הגדולים של הפריימריז אתמול.
המקום השני בפריימריז של מפלגת העבודה היה שמור בעבר לעמיר פרץ, יצחק הרצוג, מתן וילנאי, פואד בן-אליעזר וכיוצא-באלה, גברים בגיל העמידה. היום נמצאת שם אחת, סתיו שפיר. ג'ינג'ית בת 29. במקום שבו היה פואד יושבת כעת סתיו.
העובדה שהפעם, להבדיל מבחירות קודמות, מדובר בחבורה שיש לה כבר קילומטרז' במסדרונות הכנסת, יחד עם התוספת של פנים מבוגרות יותר, הופכת את רשימת העבודה הנוכחית למאוזנת יותר מהאוסף האקלקטי-משהו שהתאסף בה בפעם הקודמת.
אמנם כל זה עוד לא מוביל את העבודה בחזרה לשלטון - הרחק מכך; אבל עצם הגמילה מהתכונות השליליות שכמעט הביאו לאובדנם, יחד עם הצערת ממוצע הגילאים בצמרת, מהווים כשלעצמם רווח נקי, ועשויים להבטיח רלבנטיות גם בעתיד.
מוטב שבליכוד יתבוננו היטב בתהליך שעבר על היריבה המיתולוגית - יום אחד גם הם עשויים להזדקק לאותו זיכוך מרפא. מצביעי ליכוד כבר לא נולדים יותר באמבולנסים. בשעה שחבר'ה צעירים נוהרים בהמוניהם לנפתלי בנט ולמפלגות אחרות בימין, הליכוד הולך ומזקין לו.
מתישהו, בין שאחרי הבחירות הקרובות או בין שמאוחר יותר - גם הליכוד יידרש להמציא את עצמו מחדש ולהצעיר את השורות. זאת, על מנת להיות אופציה רלבנטית ולהישאר מפלגת הליבה של הימין.
הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10