תכנית הנדל"ן דירות חדשות / צילום: תמר מצפי
בימים האחרונים שוב מוצפת הרשת בתוכניות דיור חדשות. המחנה הציוני מבטיח לחלק קרקעות בחינם, מפלגת כולנו מבטיחה לקצר את משך הבנייה של דירה בחצי, יש עתיד מבטיחה להחזיר את תוכנית מע"מ אפס והיד עוד נטויה.
באותו הזמן, רק אתמול פרסם בנק ישראל את התחזית שלו לשנים הבאות בכל הנוגע לעמידה ביעדים שקבעה הממשלה. על פי הנתונים של כלכלני בנק ישראל, בחמש השנים הקרובות אנחנו צפויים למצוא את עצמנו מתמודדים עם העלאת מיסים בהיקף אדיר של כ-8 מיליארד שקל לצד קיצוצים של כ-10 מיליארד שקל בשנה.
תקופת בחירות היא תקופה מסוכנת לאזרחי מדינת ישראל שמנסים להתמודד עם מבול ההבטחות הקורצות של המפלגות, בכל נושא, אבל הפעם נושא הדיור בוער מתמיד. חברי הכנסת מחד והמועמדים מאידך מנסים לצייר תמונה ורודה לעתיד, להפתיע בתוכניות חדשות ומהפכניות ולהגיע מצויידים בכלכלנים שיתנו תשובות לכל הבעיות.
אבל הבעיה האמיתית היא שלצד ההבטחות קשה מאוד למצוא בין שלל הג'ינגלים והססמאות את התוכן האמיתי, ואם נחזור רגע לתחזית בנק ישראל, קשה עוד יותר להבין מהיכן מתכוונות כל המפלגות לממן את כל התוכניות. הדבר נכון לא רק, אבל בעיקר לתחום הדיור. כל פיתרון שנראה טוב על שלטי חוצות או משולב במשפט בתוך נאום חוצב להבות בכנס בחירות כל שהוא, עולה הרבה מאוד כסף במציאות.
לחלק קרקע בחינם למשל, כמו שהציעו במחנה הציוני, זה לוותר על הכנסות של מיליארדים לקופת המדינה משיווק קרקעות. לפרק את רשות מקרקעי ישראל ולהקים גוף אחר זו הרפתקה שלא רק שתעלה הרבה מאוד כסף אלא גם תוביל לכאוס בענף הנדל"ן. כך, ההבטחות בתקופת הבחירות לטיפול בנושא הדיור הן צ'ק ללא כיסוי.
המיליונים שאמורים להצביע כך או אחרת ב-17 למארס צריכים לקחת בחשבון שאת כל ההבטחות של היום יהיה קל מאוד להפר מאוחר יותר. וכל תוכנית חדשה, שנשמעת טוב מאוד לפני הבחירות, יכולה להתברר בקלות כבלתי אפשרית כאשר משרד האוצר נועץ בה את שיניו.
ועוד דבר קטן. בשנים האחרונות גילינו שהספורט הלאומי של השרים החדשים הוא לבחור תוכנית קיימת, עדיף שתהיה זו תוכנית שהגה קודמו בתפקיד ממפלגה אחרת, לבטלה בהינף יד ולהתניע תוכנית אחרת. בחלק מהמקרים מדובר בתוכנית שונה בתכלית ובחלק מהמקרים באותה הגברת בשינוי אדרת ועם שם השר החדש מתנוסס על הכותרת.
אז אולי במקום להקל על חברי הכנסת והשרים את העבודה תקבע הכנסת הוראה חדשה, או חוק, שיחייב כל שר לנמק בצורה ברורה ולהביא הוכחות לכישלון תוכנית אחת לפני שקידם תוכנית אחרת. אם השרים ידעו שכדי להעביר תוכנית חדשה צריך לעבור הליך דמוי חקיקה רק בשביל לבטל את התוכנית הקודמת, הם יחשבו פעמיים לפני שישנו כאן תוכניות ורפורמות על ימין ועל שמאל.