יום ראשון בבוקר השבוע, אולם סמולרש באוניברסיטת תל-אביב. אלף תיכוניסטים שעומדים להצביע בפעם הראשונה התקבצו מכל רחבי הארץ לשמוע את ראשי המפלגות הגדולות בכנס שאורגן על-ידי משרד החינוך והמרכז להעצמת האזרח.
אתם יודעים ודאי איך נגמר היום הזה, עם הנאום של יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, המהומה שהתעוררה, הציוץ שלי בעקבותיה, המהומה שזה עורר וכו'. הכול שודר, נכתב ופורשן, ולא תגררו אותי בחזרה לשם. מה שכן, מרוב הבלגן שקרה, נדמה שאף אחד לא סיפר מה היה קודם.
הכול התחיל ממש יפה. סמולרש לבש דמוקרטיה, דוכנים נפרשו, פעילים חילקו סטיקרים, כובעים, מדבקות וברושורים, וכל אותם בני-הנוער, שנבחרו ככל הנראה בקפידה, הביעו עניין והתמצאות בחומר.
ראיתי אותם ונזכרתי ביראת הקודש החגיגית של להצביע לכנסת בפעם הראשונה, לקחת חלק בעיצוב המקום שבו אתה חי, לשחות בבריכה של הגדולים. התרגשתי עבורם. למראם נזכרתי גם בחובה הקדושה של הצעירה והצעיר באשר הם: לשדר חוסר עניין מוחלט בכל מה שקורה.
היה נחמד לראות שזה לא השתנה. הדבר היחיד שהשתנה מהותית בשנות הדור המפרידות ביני לבינם, לפחות מבחינת האמצעי המרכזי להעביר את הזמן, הוא הסלפי. כולם מצטלמות ומצטלמים כאילו אין מראות בעולם. אני צופה בהם, נלחם בתכונה המרכזית של פער הדורות, זו הגורמת לך לזלזל בצעירים בך. נלחם, ומנצח.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
