שלטון הרפאים של הצוואה

היכן עובר הגבול בין כיבוד רצון המת להגבלת אחיזתו בקרוביו החיים?

זכותו של אדם להחליט מה יעשה ברכושו לאחר מותו היא אחת מזכויות היסוד החשובות ביותר, ומערכת המשפט מכוונת למלא אחר רצון המת ולהבטיח שמימש את חירות הקניין וחירות הבחירה החופשית בצוואתו. אלא שלא כולם מסתפקים באפשרות להחליט מי יקבל את הרכוש לאחר המוות, ולא פעם אנו נתקלים במצווים יצירתיים, המוסיפים תנאים ודרישות מהיורשים, במה שבית המשפט העליון כינה "שלטון רפאים".

חוק הירושה קובע כי ניתן לבטל תנאים או חלקים מצוואה, ואף את הצוואה כולה, כאשר היא כוללת תנאים בלתי חוקיים או בלתי מוסריים, ועל-פי הפסיקה נכללים בכך גם תנאים הנוגדים את תקנת הציבור.

היכן עובר הגבול בין הרצון לכבד את רצון המת לבין הצורך להגביל את אחיזתו בקרוביו החיים שנים לאחר מותו, היא שאלה שבתי המשפט מתחבטים בה רבות ומכריעים בכל מקרה לגופו.

השבוע נדונה צוואה של אדם שהלך לעולמו עוד בשנת 1988. בצוואתו הוא ציווה את כל רכושו הרב, שכלל גם נדל"ן, לאשתו השנייה, כל עוד לא יהיה לה בן זוג אחר תחתיו. באם תבחר האישה לחלוק את חייה עם בן זוג, כך ציווה המנוח, יעבור כל הרכוש שהיא ירשה לילדיו מנישואיו הראשונים.

16 שנה מאוחר יותר הגישו ילדי המנוח תביעה נגד האישה השנייה, בטענה כי יש לה בן זוג חדש, ולכן דין הרכוש שקיבלה מאביהם לעבור אליהם, בהתאם לתנאי שכללה הצוואה.

בית המשפט קבע כי יש לתחום את ההגבלה שקבע הבעל המנוח בזמן סביר, ולא יותר מ-5 שנים ממועד פטירתו, מבלי שהאישה תאבד את זכותה בעיזבונו. נימוקו של בית המשפט הוא שאין זה מוסרי לאפשר לבעל המנוח להגביל את זכותה של אשתו לפתוח דף חדש בחייה עם בן זוג אחר עד סוף ימיה.

דוגמה אחרת לתנאי הצוואה שנפסל על-ידי בית המשפט נדונה בבית המשפט העליון בשנת 1993. פסק הדין עוסק בתמר ובורדה, שתי אחיות, שנקלעו בילדותן לסכסוך קשה ומר בין הוריהן. ורדה בחרה במחנה של האב, ותמר במחנה של האם, וכתוצאה חל ניכור ממושך שנים בין ורדה והאם. כשהאם הלכה לעולמה, היא הותירה צוואה במסגרתה ציוותה את כל רכושה לתמר, ואילו לורדה הורישה שקל אחד בלבד.

גם תמר לא קיבלה את הרכוש באופן פשוט, שכן האם מינתה מנהלי עיזבון, והורתה שהם יעבירו את הרכוש לתמר רק בהגיעה לגיל 25, ואם יוכח להם בגיל זה שהיא עצמאית דיה לנהל את נכסיה, וכן שאין לה קשר עם אחותה ורדה או בני משפחה אחרים של האב.

בית המשפט קבע כי התנאי של גיל 25 ויכולת עצמאית לניהול כלכלי הם תנאים ראויים שמטרתם להבטיח את טובת הבת, אך התנאי שמשמעותו ציווי לנתק קשר למשך תקופת חיים בין שתי האחיות, כמו גם בין תמר לבני משפחה אחרים, הוא בלתי מוסרי, וככזה הוא בטל.

פסקי דין אלה, המגבילים - בצדק - את רצונם של המנוחים להמשיך לשלוט מן הקבר בחייהם של היורשים, אך מדגישים את התמיהה שמעורר דווקא פסק הדין שטבע לראשונה את המושג "שלטון רפאים". בפסק דין זה הסב המנוח חילק את רכושו בין שלושת בניו, אך הוסיף תנאי על-פיו בן שיתגרש מאשתו, יאבד את חלקו ברכוש, וחלקו יעבור לילדיו של אותו בן, כלומר לנכדים. לאחר שאחד הבנים בכל זאת התגרש, הוא ניסה לטעון כי התנאי לא מוסרי, אך לא רק שבית המשפט דחה טענה זאת - אלא שאף לא חסך בדברי הלל לסב שדאג לנכדיו, ובנזיפות לבן.

פסק הדין ניתן בשנת 1975, וספק רב אם היה מתקבל כיום. ה"ענישה" של הבן המתגרש בצוואה אינה מוסרית משתי בחינות: מפן אחד היא פוגעת בזכותו של הבן להתגרש בחופשיות, וכיום אין ספק שהזכות להתגרש היא זכות יסוד, עד לכדי פיצוי נזיקין בגין עגינות. מן הפן השני היא גם יוצרת מוטיבציה בלתי מוסרית עבור אשתו להתגרש ממנו, אם היא רוצה להבטיח העברת כספו לילדיה, שהרי הסב לא יכול היה לדעת מראש מי יוזם את הגירושים.

מבחינה זאת קשה שלא לשים לב כי על-פי המפורט בפסק הדין, הבן התגרש בתוך פחות משנה ממות הסב, וכי אשתו הגישה תביעה להעברת חלקו לילדיהם, כבר למחרת הגירושים.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il