8 שנים אחרי הביקור הקודם: המחזמר "מאמא מיה" חוזר לישראל

ניק גרייס, המפיק הראשי של המחזמר המבוסס על שירי להקת אבבא: "טרור יש בכל מקום; אם תחשוש ממה שאולי יקרה, לא תצא לשום מקום" ■ רון שוורץ חזר מביקור בחדר החזרות בלונדון

"אופטימיות היא שם המשחק", ולא רק שם הסרט שהכניס את ג'ניפר לורנס אל מועדון האוסקר, הוא ביטוי שמתמצת היטב את עולמו התזזיתי של המפיק הארץ ישראלי. בקיץ שעבר נאלץ יואב צמח לראות כיצד "צוק איתן" הופך ביקור סולד-אאוט של פול אנקה בישראל לחוויה טראומטית (אנקה תוכנן להגיע ביולי, נדחה לאוקטובר בשל מבול הטילים, ואת פיצויו ספגה ההפקה), והנה הוא דוחף בכל הכוח (ביחד עם המפיקים מארק ליברברג ושוקי וייס), את כרכרת האופטימיות הקוסמית מבית היוצר של הווסט-אנד הלונדוני: המחזמר "מאמא מיה", שיגיע לארץ בקיץ הקרוב.

"זו העבודה, לא?", מחייך צמח, בנו של מיתולוגיית ההפקה שמואל צמח, כשאני תוהה על היקף הביצים הדרוש על מנת לקחת סיכונים שכאלה בסביבה הנפיצה שלנו. מילא יוקר המחייה שיש להתמודד עמו והקהל שצריך לשכנע להצטייד בכרטיסים לא זולים (בין 230 ל-499 שקלים), ומילא המתחרים מבית על תשומת הלב וההוצאה המשפחתית, אבל לך תתמודד עם קזינו המלחמה שנפתח פה מדי שנה מדרום ומצפון, או עם סוגיית הביטחון האישי. "טרור יש בכל מקום, זה חלק מהעולם שבו אנחנו חיים כיום", אומר ניק גרייס, המפיק הראשי של סבב ההופעות הבינלאומי של מאמא מיה, שמבהיר כי מבחינתו, כל הסוגיה הזאת של כן ישראל, לא ישראל, כלל אינה עומדת על הפרק. "אנחנו לא מתערבים בפוליטיקה, לא אני ולא הצוות שלי. כולנו צריכים להיות שקולים לגבי כל מקום שאליו אנחנו מגיעים, ואני לעולם לא הייתי מבקש מאנשים להגיע למקום שלא הייתי רוצה להגיע אליו בעצמי - אבל אנחנו מופע בינלאומי שביקר כבר ב-40 מדינות, ואם תחשוש מפני מה שאולי יקרה, לא תצא לשום מקום".

גרייס, בריטי נינוח ומסביר פנים, נמנה עם חברי מאמא מיה הבודדים שכבר ביקרו בישראל בסיבוב הקודם של המופע כאן. באופן סימבולי, גם אז, ב-2007, היה זה שנה לאחר מלחמה שזעזעה את הציבור. ישראל מצויה הייתה בפוסט טראומת לבנון השנייה והמחזמר, שבנוי על להיטי הפופ המתקתקים של להקת אבבא, היה כאן בשביל לעזור להשיב את הנורמליות אל המדינה החבולה. "הייתי בישראל ב-2007", אומר גרייס, "עשינו סולד-אאוט וזה היה באולם גדול אפילו יותר (היכל נוקיה) מזה שבו נופיע בקיץ הקרוב (בית האופרה), ואני כל הזמן אומר לצוות שזה היה אחד היעדים המוצלחים ביותר שלנו בעשור האחרון. הקהל הישראלי הגיב נהדר, הוא חיבק את ההפקה. האנרגיות היו נפלאות".

750 אלף פאונד השקעה בשנה

"מאמא מיה", שמאז הביקור הקודם בישראל הספיק גם לקבל גושפנקה הוליוודית בדמות עיבוד קולנועי קצבי בכיכובם של מריל סטריפ, קולין פירת' ופירס ברוסנן, הוא אחד ממחזות הזמר הפופולריים בעולם בשנות האלפיים. הוא עלה לראשונה ב-1999 בתיאטרון הנסיך אדוארד בלונדון (שמארח בימים אלה את "מיס סייגון"), משם עבר ל-13 שנה בתיאטרון הנסיך מוויליס (שמארח בימים אלה את השלאגר מברודווי "ספר המורמונים"), ומאז ספטמבר 2012 רצה ההפקה בנובלו תיאטר.

ההצלחה הייתה מיידית. עלות המופע המקורי בהפקתה של ג'ולי קריימר, עמדה על כשלושה מיליון פאונד, וכבר במכירות המוקדמות, כפי שחשף בזמנו "הטלגרף" הבריטי, הוא כיסה כשני מיליון מהם. עד מהרה מידת פופולריות צמחה לכזאת שהולידה גם גרסת ברודווי שרצה בקביעות, וגם את המופע הבינלאומי שסימן וי כבר ב-80 ערים על הגלובוס. "עד 2018 אנחנו עם לוח זמנים מלא", אומר גרייס.

מילת הקסם, כפי שטורחים להדגיש כאן שוב ושוב היא האחידות. "המופע שמגיע לתל-אביב הוא אותו המופע בדיוק, שעולה ערב-ערב בווסט אנד", אומר גרייס. "פרט לקאסט שמתחדש בכל שנה ומביא עמו אנרגיות חדשות, אנחנו לא משנים דבר. התחלנו את התור הבינלאומי לפני עשר שנים בהשקעה ראשונית של כשלושה מיליון פאונד, ומאז, בכל שנה אנחנו מוציאים כ-750 אלף פאונד רק על חידוש התפאורה, התלבושות והכשרת הצוות, כאשר המטרה שלי היא שהצופה שיגיע למופע בתל-אביב יקבל מופע מהוקצע לגמרי.

"אנחנו לא רוצים שתראה את המופע ותגיד שזה נראה עייף, או שזה לא המופע שראית כשביקרת בווסט אנד. מאמא מיה זה מותג ואנחנו חייבים לדאוג למותג. אנחנו רוצים שהוא יהיה טוב לפחות כמו בלונדון, ואפילו טוב יותר".

כשגרייס מדבר על "אותו המופע בדיוק" הוא מתכוון לכך עד לשברירי הרזולוציה. "אנחנו מביאים הכול איתנו ואני מתכוון הכול, מהתאורה והסאונד ועד לכיור במלתחות. זה לא שאנחנו לא יכולים להרים את המופע גם בעזרת הציוד שיש בישראל, אבל אם בכל מדינה היינו צריכים להתעסק בכך מחדש, מבחינה טכנית זה היה לוקח לנו שבועיים-שלושה להתארגן. מה שקורה בפועל הוא שיומיים לאחר שאנחנו נוחתים אנחנו כבר מוכנים להופיע. עושים חזרה אחת עם תלבושות בתל-אביב ומתחילים לרוץ".

שלושה אבות וחתונה אחת

אנחנו פוגשים את הקאסט בחדר החזרות בלונדון. התנועות זקוקות עדיין לליטוש ומנהל המופע בן ג'פרסון, ביחד עם הכוראוגרפים שלו, לא עושים לזמרים/רקדנים הנחות. עוד כמה ימים הם ייצאו לכבוש את ליברפול, ומשם יעברו בין היתר באירלנד ובדרום אפריקה לפני שינחתו בבית האופרה בתל-אביב ל-16 הופעות, בין ה-20 באוגוסט ל-5 בספטמבר.

מאמא מיה, או "השואו", כפי שמתייחסים אליו החברים בלונדון, הוא כנראה מחזמר הפיל-גוד האולטימטיבי, ספקטקל קיטשי ברוח האירוויזיונים מפעם (לפני שאלו הפכו לפריק-שואו המחורפן של השנים האחרונות). "המופע המושלם למי שטוען שהוא אינו חובב של תיאטרון או של מחזות זמר", כפי שהגדירה ורוניקה לי מ"הגרדיאן".

המחזה מגולל את סיפורה של סופי הצעירה, שערב חתונתה לסקיי, נחושה לגלות מיהו אביה האמיתי. אימה דונה, סוג של היפית בדימוס, גידלה אותה לבדה במרחב הסימבולי והפסטורלי של אי יווני כלשהו, אבל סופי רוצה לדעת את האמת. היא מוצאת את היומן הישן של אמה ובו פירוט על שלושה רומנים שהיו לה באותן שנים פרועות, והיא מזמינה את שלושתם לחתונה, מבלי שאימה או ארוסה יודעים זאת. אט-אט השלושה מגלים את הסיבה האמיתית לכך שהם שם, כמו גם האם והארוס, ועם העבר נאלצים כולם להתמודד.

כשזה קורה עמדה בפני המחזאית הבריטית קתרין ג'ונסון, האפשרות להפוך את המחזה פרי-עטה לחתרני ולהעמיק בו את עניין ההעצמה הנשית, חד-ההוריות והחיים הלא רעים בכלל ללא גבר בתמונה, אבל באופן טבעי לז'אנר המסחרי שאוהב את הקונפליקטים שלו חתומים כל אחד בקתרזיס מתרפק, היא בוחרת לשבור חזק לכיוון המיינסטרים. היא עושה זאת תוך שהיא מגובה בלא פחות מ-26 להיטי אבבא שמבוצעים היטב: מ"סופר טרופר" דרך "דנסינג קווין", "מאמא מיה" כמובן, ועד ל"ווטרלו" - השיר שהשיק בזמנו את ההצלחה הפנומנלית של הרביעייה השוודית עם זכייתה באירוויזיון 1974, ועד שהתפרקה ב-1982, בין היתר בעקבות היחסים הסוערים בין חבריה. מי שתגלם את דמותה של דונה בישראל היא שרה פויזאר, שתגיע ביחד עם ריצ'רד סטנדינג, שמגלם את סם (אחד משלושת האבות הפוטנציאליים של סופי), ובחיים האמיתיים משמש בעלה במשרה מלאה. "הדרך שבה אני מתחברת לדמות של דונה", אומרת פויזאר המחויכת והלבבית, "היא שגם אני עשיתי טעויות לאורך החיים, וברור שדונה עשתה כמה. אבל היא גם לומדת לסלוח לעצמה, וזה מה שמיוחד במאמא מיה, שהיא על אהבה ועל מחילה, לא פחות מאשר על כל דבר אחר".

ניב פרי, בת 24, שתיכנס לנעלי העקב של סופי הצעירה, חולקת חוויה אישית. "כשאני צפיתי בהצגה לראשונה כנערה יכולתי להזדהות עם הרגש הסוחף הזה, שאת מרגישה למישהו כשאת בגיל הזה. סופי היא דמות נפלאה שאני חושבת שהרבה בנות-עשרה יכולות להזדהות אתה. "מעבר לכך", היא מתמצתת את סוד ההצלחה של המחזמר, "המוזיקה היא על-זמנית: יש לנו בני 5 ובני 95 בשורה התחתונה וכולם אוהבים את המופע ונהנים ממנו בדרך שלהם". אכן שואו לכל המשפחה.

* הכותב היה אורח הפקת "מאמא מיה" בלונדון.