רינו צרור / צילום: רענן כהן
"ברוב קולות", ימים שני עד רביעי 21:00, ערוץ 8
את הפוליטיקאים השונים, ודאי את המובילים שבהם, נדמה שכולנו כבר מכירים. לקראת הבחירות הם מופיעים במשדרי החדשות, הספורט והבידור, "נדחפים" לחיינו במיילים ובוואטסאפים, ניבטים מעל לשלטי חוצות - ואם הרעיון לא היה מספיק ברור עד עכשיו: מבקשים לעצמם חשיפה מקסימלית במטרה לקושש עוד קול (ותמיד תהיה את "הפתעת הבחירות", זאת שתכניס לכנסת כמה שמות שככל שנגרד את פדחתנו, לא נצליח לזהות או לשייך).
אבל מה עם המצביעים, אזרחי ישראל שיכריעו את הבחירות בקולותיהם? מי הם? לכאורה השאלה הזאת נשמעת מטופשת: אנחנו זה "הם"! זה לא ברור? זהו, שלא: כולנו מכירים את סביבתנו הקרובה, מכירים פה ושם בוודאי גם כמה דעות שונות מהחברים במשפחה, בעבודה, בשכונה - וזהו לרוב.
לא מזמן שח לי אחד, אוהד מרצ (בכוונה אני משתמש במונח הזה, כבר גיליתי שהישראלים מתייחסים למפלגתם כמו אל קבוצת הכדורגל שלהם), שהוא לא מבין את חולשתה בסקרים, כיוון ש"כל מי שאני מכיר מצביע מרצ".
העיתונאי הוותיק רינו צרור הולך אל הקהלים השונים: מאוהדים "שרופים", כאלה שלא רק תומכים במפלגה מסוימת, אלא ממש כרוכים אחריה ועד למחרימים: חלקם מתוך ניתוק אמיתי, חלקם מתוך כאב.
בנוסף ישתלבו בתוכנית סרטים דוקומנטריים קצרים של כמה מתעדים מוכרים. דבר אחד לא יהיה בתוכנית החדשה של צרור: פוליטיקאים.
* ציון: 9
נחמת החנון
סדרת הכתבות "גאון של אמא", ימים ראשון עד חמישי 20:50 (בערך), חדשות 10
הנה עוד משב רוח מרענן בימים שכאלה: סדרת כתבות שאינה קשורה לבחירות. סמדר פלד עוסקת בילדים המחוננים ולא פחות מכך בהוריהם (חלקם אובססיביים לכך שילדיהם יזכו ל"תו תקן" של מחוננים, באופן מבהיל ממש). הפרק שישודר הערב יעסוק בבדידותם של המחוננים.
הנה סיפור קטן משלי: בכיתה א', אחרי מבדקים, החליטו במשרד החינוך שאני מחונן. בכיתה ב' נשלחתי לבית-ספר אחר, לכיתה ייעודית למחוננים. היה רע לתפארת, ובסוף השנה רציתי לחזור למסגרת הרגילה. תושייה של אמי הצליחה להשיב אותי לבית-הספר השכונתי, אבל גם שם לא ידעו בדיוק מה לעשות בי, ואחרי שבוע שביליתי בכיתה ג', החליטו להעביר אותי לכיתה ד'.
הייתי תלמיד גרוע, ולמרות "מחוננותי" סבלתי ממה שמכונה היום "לקויות למידה". בסוף כיתה י' נפרדתי ממערכת החינוך הרגילה - ואז נאלצתי לעבור אבחונים נוספים כדי לקבל ממשרד החינוך היתר מיוחד לגשת לבחינות הבגרות (בשעתו אסרו על מי שטרם מנעו לו 18 לגשת לבחינות במסלול המכונה "אקסטרני", הבנתי שמאז שונתה התקנה).
מדי פעם אני נתקל במי שלמדו אתי באותה כיתת מחוננים: האם הם מצליחים יותר? וחשוב מכך: האם הם מאושרים יותר?
לא אלאה אתכם בפרטים על מסקנות הניסוי האישי שלי, ורק אמליץ להורים באשר הם: לעודד להישגיות זה בסדר גמור - כל עוד לא שוכחים שאושר הוא ההצלחה האולטימטיבית.