תובנות מהבחירות: הפרשנים ניסו לחנך את הרחוב - וכשלו

תובנות מבחירות 2015 יש כמעט לכולם. הנה שלי:

■ "צוות החווה" כבר לא. אייל ארד וראובן אדלר נכשלו בגדול. הם לקחו כסף ולא סיפקו את הסחורה. ארד בשירות עמותה שנתמכה בכספים זרים, כשרים יותר או פחות, עשה נזק למחנה השמאלי בכך שגרם לבוחרי הימין להתלכד סביב בנימין נתניהו בהרגישם שהם "תחת אש" זרה. ראובן אדלר? כל מילה מיותרת. הוא פאסה.

■ הציבור לא מאמין ב"מה שכתוב בעיתון". רוב אמצעי התקשורת, בניצוחם של נחום ברנע, בן כספית, רביב דרוקר ואחרים, ניסו בכל כוחם לספר לציבור את "האמת על נתניהו" ומדוע אסור לבחור אותו לראשות הממשלה. רוב הציבור לא קנה את הסחורה. עובדה.

■ מורשת בגין ניצחה. מאז שמנחם בגין עשה מהפך בפוליטיקה הישראלית, תוך חיבוק עצום של חלק "מסוים" מהעם, מצביע רוב הציבור בעד המחנה הימני. הקמפיינים של מפלגות המרכז והשמאל לא הפנימו זאת, ולכן לא ראו את ההפסד הגדול מתרחש עליהם. ה"גרבוזים" שנאמו מעל במות או הגיבו לסרטוני שיימינג ויראליים רק הוסיפו לוחות לשריון שעוטה המחנה הימין.

■ הצבעת מחל היא הצבעת מורשת, מהלב לא מהראש. בכל בחירות יש לנו מפלגות אווירה או כאלה שמכריזות שישנו את פני עתיד. הליכוד הולך בדרך מדינית אחת ובדרך כלכלית-חברתית פחות ברורה. רוב הליכודניקים הם "נפגעי" הגמגום חברתי-כלכלי, אך מחשיבים יותר את המורשת הימנית-מדינית ולכן מצביעים מחל. כך זה יהיה, כנראה, עוד שנים רבות.

■ "שתי מפלגות (מדינות) לשני עמים". הבוקר בגלי צה"ל התראיין ראובן אדלר לניב רסקין ופלט את המשפט העגום הזה. אדלר מרגיש כי הוא וחבריו שייכים למדינה "אחרת". התבטאויות כאלו יביאו להפסד "המחנה הציוני", או איך שלא יקראו למפלגת העבודה המהונדסת, גם בסיבוב הבא.

■ הפרשנים פספסו בגדול (או דיברו ממשאלות לב). פרשנים רבים צריכים להכות הבוקר על חטא. הם לא ידעו לנתח את רחשי העם ואת המגמות הפוליטיות האמיתיות בכל מערכת הבחירות, אבל בוודאי בשלושת ימיה האחרונים. הבוקר אמרה מנהלת החדשות של ערוץ 1, אילה חסון, בשיחת פרשנות בגלי צה"ל כי הפרשנים והכתבים הפוליטיים התבססו בדבריהם על "מדינת הטוויטר" - הלא היא מדינת תל אביב, הפעילה ברשתות החברתיות - ולא חשו את הלכי הרוח בעם. באמירה זו מפספסת חסון, תלמידתי בעבר הרחוק, בקריאת המציאות. גם מדינת הרשתות החברתיות אמרה בגדול כי היא לא מוכנה "לוותר" על נתניהו, רק שהפרשנים קראו את מה שרצו לקרוא (משאלת לב?) ולא את המציאות. או אולי לקו בהבנת הנקרא.

אסביר בקצרה: יש לי מעט חברים בפייסבוק, 170 ליתר דיוק, רובם אנשי תקשורת או בני מעגלים מקצועיים הנושקים לתקשורת. הם אינם יודעים מי אני כי שם תחת פרופיל בדוי. רבים מהם העלו במערכת בחירות זו, ובעיקר בשבועיים האחרונים, פוסטים רבים נגד בנימין נתניהו ושיתפו אייטמים שהעלו אחרים בעלי מסר דומה; "רק לא ביבי".

בין חברים אלה אמנה שלושה: שמעון שבס, איש עסקים; אריה רוטנברג, פרסומאי (בדימוס); וצבי עמית, סופר ואיש ציבור. בכל הפוסטים שלהם התחלקו התגובות בעד ונגד המסר כמעט חצי חצי. כלומר, אפילו במעגלי חבריהם (עילית, אינטליגנטים, שמאלנים) בפייסבוק לא היה רוב מוחץ לדעתם הפוליטית, לא היה רוב מוחץ להפיל את נתניהו.

זאת ועוד: במקצועי אני קורא הרבה שיחות ברשתות החברתיות. בשיחות אלה, שאינן בנות 140 תווים, לא היה רוב להפלתו של ראש הממשלה המכהן. השיחות של מחנה הימין ברשת היו אולי יותר שטחיות ורדודות, יותר אלימות בלשונן, אבל הן הצביעו על המגמה בה חזינו הבוקר. הימין מנצח.

השיח וסימני הניצחון של הימין, מסתבר, היו חזקים לא פחות ברחוב האמיתי. אני, לצערי, לא רואה ושומע את השיח הזה אבל אני עוקב אחרי ג'ודי ניר-מוזס-שלום. היא ראתה ושמעה את הרחוב הישראלי שרצה, לדבריה, בניצחונו של ביבי. הפרשנים המדופלמים כנראה לא הקשיבו לרחוב הזה, אלא ניסו לחנך אותו.