בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
המהפך שראש הממשלה בנימין נתניהו ביצע ביומיים האחרונים לפני הבחירות היה מרשים ואפקטיבי, כי הוא נגע למצביעי הימין בעצב החשוף של הפחד הקמאי מהערבים.
לו נתניהו היה "הולך" על קמפיין אידיאולוגי של שלמות הארץ ו"בוז'י יחלק את ירושלים", הוא היה מפסיד בבחירות. ההתנחלויות, המאחזים, הפקעת הקרקעות ואפילו "ירושלים המאוחדת לנצח, סלע קיומנו" - כל אלה כבר אינם מדברים לקהל מצביעי הליכוד. לפחות לא באותם דציבלים.
גם לא בעיות הדיור, הפרנסה, החינוך, השירותים הסוציאליים, ובגדול, הטיקט החברתי. גוש הימין הצביע "מהבטן" על מה שהכי חשוב לו: ביטחון. ביטחון אישי וביטחון לאומי. נתניהו הצליח לשכנע את רוב העם שהוא, ולא בוז'י וציפי, יגן בהצלחה על ישראל.
בהצבעתם, שהושגה באמצעות הטלת מורא וזריעת פחד, אך הציפה את "חוכמת ההמונים", התוו מצביעי הליכוד לראש הממשלה את דרכו המדינית: "לך על ביטחון, לא על אידיאולוגיה".
"חוכמת ההמונים" הפנתה עורף לאידיאולוגיה של הימין. הראייה לכך היא קריסת "הבית היהודי" למספר מנדטים חד ספרתי וכישלון "יחד" של אלי ישי בדילוג מעבר לאחוז החסימה.
"חוכמת ההמונים" הפנתה עורף לא רק לאידיאולוגיה של הימין, אלא גם לאידיאולוגיה של השמאל. מצביעי הליכוד אינם מאמינים בסיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין.
האם טעות בידם? ד"ר גדי טאוב (ynet 20.3) ותא"ל מיל. יוסי קופרווסר, מיטיבים להסביר מדוע "חוכמת ההמונים" יורדת לשורש העניין: הסכסוך אינו על שטחים, כי אם על עצם קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי.
לשיטת הפלשתינים, אין עם יהודי. היהדות היא דת ולא לאום. לכן אין למדינת ישראל ולציונות זכות קיום ועליהן לעבור מהעולם. על חורבותיה של מדינת ישראל צריכה לקום "מדינת כל אזרחיה" או פלשתין, מהנהר עד הים. אבו מאזן וחמאס מאוחדים בשאיפתם להפוך את היוצרות: במקום מדינה יהודית בעלת מיעוט ערבי, מדינה פלשתינית השולטת על מיעוט יהודי.
בדחייתם את האידיאולוגיות של הימין ושל השמאל, מצביעי הליכוד הצביעו, למרבה הפלא, באופן פרגמטי ומפוכח. האם 'צוק איתן', מערכי הרקטות של חיזבאללה, דאע"ש וחמאס אינם ראייה ניצחת לכך שאכן, מסביב יהום הסער? האם פירוק מנהל מקרקעי ישראל (כחלון), מע"מ אפס (לפיד) או חזון השלום (מרצ) שווים התייחסות מול האיומים על ישראל? (חיפשתי דוגמא לנושא כלשהו ש'המחנה הציוני' העלה בקמפיין, אך לא מצאתי).
בפרוס הכהונה השלישית של נתניהו כראש ממשלה, עליו לצעוד בנתיב שבוחריו התוו: ביטחון, פרגמטיות ומדיניות ריאליסטית. בראש ובראשונה, עליו לפעול לשיקום היחסים עם ממשל אובאמה, במידה שהדבר אפשרי. ולא בדיבורים, אלא במעשים. לדוגמא, חיבור העיר הפלשתינית החדשה, רוואבי, לרשת המים. סירובו של השר סלבן שלום לחיבור רוואבי למים מקומם, כי הוא מונע את אכלוסה. האם אין לישראל אינטרס מובהק במעמד ביניים פלשתיני חזק ומשגשג? האם אין לנו אינטרס בחיזוק הכלכלה הפלשתינית ביהודה ושומרון?
ומה בנוגע לחסימת כספי המיסים לרשות הפלשתינית. האם אין לנו אינטרס בקיום הרשות ובחיזוק מנגנוני הביטחון שלה? התשובה הישראלית לפנייה הפלשתינית לביה"ד הבינלאומי בהאג צריכה להינתן בהאג, בוושינגטון ובבירות העולם, לא בשכם או ברמאללה. ככל שנתרום לשגשוג הכלכלי ולביטחון האישי של ערביי הגדה, כך תתגבר הרתיעה הפלשתינית בגדה מאינתיפאדה ותועמק סלידתם מחמאס.
בהיעדר פתרון מדיני, על נתניהו לנהל את הסכסוך. ל"ניהול הסכסוך" יצא בחוגי השמאל והמרכז שם רע, בדיוק כמו ל"תהליך המדיני". אלה נתפסים כמכבסת מילים להלבנת ה"כיבוש". אך האמת היא שאין ל"ניהול הסכסוך" תחליף בעתיד הנראה לעין.
ניהול מבוקר של הסכסוך מחייב חשיפת הסרבנות הפלשתינית, במקביל להקפאת ההתנחלויות מחוץ לגושי ההתיישבות. ניהול נבון של הסכסוך עומד על הרתעה מוחצת יומיומית כלפי חיזבאללה וחמאס בצד "הליכה על בהונות" מול הרשות הפלשתינית.
ניהול ענייני של הסכסוך קורא ליצירתיות מדינית שבמסגרתה ניתן יהיה, לדוגמה, להציע לסעודיה את המשמורת על מתחם אל אקצא בתמורה למימון יישוב הפליטים במדינות ערב. כמה שווה לסעודים הנפתו של דגל הממלכה על כיפת הסלע?
בשש שנותיו כראש ממשלה, נתניהו לא הטביע את חותמו. אין לו מורשת. לו הובס בבחירות, ההיסטוריה הייתה מצטטת אותו כהערת שוליים, כמו את יצחק שמיר.
אם נתניהו חפץ להשאיר מורשת ולא רק את העונה המוצלחת ביותר של "הישרדות", עליו להתעשת וליזום. מאחר שלא ניתן להגיע להסכם שלום, עליו לחתור להסכם ביניים ארוך טווח המבוסס על ביטחון. הסכם ביניים ארוך טווח שיצלח בבטחה את תהפוכות המזה"ת תוך שהוא מבטיח את ביטחון ישראל, שגשוגה הכלכלי וחוסנה החברתי יחצוב לנתניהו מורשת של מנהיג היסטורי ברמה בינלאומית.