סטודנטים בטכניון / צילום: דוברות הטכניון
כששואלים את בכירי האוניברסיטאות בארץ איך המוסדות הללו, כבדים ושמרניים בדרך כלל, מתארגנים לקראת שוק העבודה העתידי, רובם ככולם מדברים קודם כול - ובעיקר - על תחומי המדעים המדויקים ומדעי הטבע. נכון, בוחנים גם את הסילבוס בחוגים להיסטוריה ופותחים תוכניות חדשות לשילוב אמנות ועסקים, אבל רוב ההשקעה והמחשבה מופנות למחשבים, להנדסה, לביולוגיה, לכימיה ולשילובים שונים שלהם.
על המגמה הזאת מעידים גם המספרים של המחקרים. חלקו של המו"פ (מחקר ופיתוח) האוניברסיטאי במשק עומד על כ-13% מכלל המו"פ האזרחי של ישראל, וזאת לעומת 25% ב-1991 (לפי נתוני OECD). ב-2001, עם הגידול העצום של המו"פ בתעשיית ההיי-טק בארץ, חלקו של המו"פ האוניברסיטאי ירד ל-11% בלבד, וכיום התייצב על 13%. רוב המחקר האקדמי (מדובר במחקרים שנעשים בתמיכה כספית מבחוץ) נעשה בתחומי מדעי הטבע והמתמטיקה (ראו גרף).
יותר מ-40% מכלל פעילות המחקר והפיתוח בישראל מתבצעת היום במרכזי מחקר של חברות בינלאומיות, כך שאם אנחנו רוצים להמשיך להיות יעד לאותן חברות, גם מוסדות ההשכלה הגבוהה צריכים להיערך בהתאם, ובהקשר הזה פרופ' אריאל פלדשטיין, המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בן גוריון, מצביע על בעיה: "לצערי הרב, אי אפשר להתקבל להנדסה בלי 5 יחידות מתמטיקה ופיזיקה ומספר התלמידים בתחומים האלה דווקא יורד".
ובאמת, בשש השנים האחרונות חלה ירידה של כ-30% במספר התלמידים הניגשים ל-5 יחידות במתמטיקה. דוח מבקר המדינה שבדק את העניין גם מצא שביישובים עם מדד סוציו-אקונומי נמוך נרשמה ירידה חריפה יותר מאשר ביישובים מבוססים.
"יש הרבה ילדים מוכשרים בהרבה ערים בפריפריה ואין שם בכלל מגמה של 5 יחידות מתמטיקה, ואז הסיכוי האישי שלהם להגיע לתחומי המדעים הולך ופוחת, וזה עצוב. פה המדינה צריכה להתערב ולהגיד שהיא תפתח מגמה אפילו בשביל 5 ילדים. צריכה להיות אג'נדה", אומר פלדשטיין.
מקצועות חדשים: בין ביו-רפואה למינהור
בינתיים באוניברסיטאות, מתחילים להיפתח חוגים ותוכניות בהתאם לביקוש בשוק. במבט חטוף על רשימת החוגים של האוניברסיטה העברית, הראשונה שהוקמה בארץ (אחרי הטכניון), היא נראית די דומה לזו שהוצגה בשנתון האוניברסיטה לפני עשורים, אבל בכל זאת היא מציעה היום גם תואר במדעים ביו-רפואיים, למי שרוצה לעסוק במחקר רפואי, תוכנית לשמירת הטבע ומינהל שטחים פתוחים, והתמחות בביוטכנולוגיה ולימודי אגרואקולוגיה ובריאות הצמח. לתארים המתקדמים יותר מציעים בעברית "לימודי פיתוח קהילות", להכשרת אנשי מקצוע לעבודה עם קהילות מקומיות בעולם, תואר במדעי המוח וההתנהגות, ועוד.
אם נדרים לאוניברסיטת בן גוריון בנגב, נמצא את המרכז הלאומי לחקר אנרגיית השמש, מרכז לחקר המוכנות לאסונות, מרכז לחקר העצב, לניהול ויזמות היי-טק, לדימות המוח ועוד. אפילו החוג לגיאולוגיה יודע עדנה: על רקע תגליות הגז בחופי המדינה, נפתחה שם תוכנית ללימודי תואר שני בגז, ובשיתוף פעולה עם החוג להנדסה נפתחו לימודי מינהור לתואר ראשון.
"מתברר שבמדינת ישראל חסרים מומחים למינהור, וצריך להביא מהנדסים מסין", אומרים באוניברסיטה. "אז ביוזמה שהגיעה מצד רכבת ישראל - פתחנו לימודים למינהור". בבן גוריון ובאוניברסיטת תל אביב מציעים גם תוכנית ללימודי סייבר, שעוד נדבר בה בהמשך. בטכניון פתחו מסלול להנדסת נתונים ומידע ומגמה תלת-שנתית ללימודי רפואה, למעוניינים לעסוק במחקר רפואי.
איך מחליטים אילו תוכניות חדשות לפתוח ומי מחליט על כך? היוזמה יכולה לבוא מלמטה, מהמחלקות עצמן, או מלמעלה - מההנהלה. "אצלנו, למשל, הפקולטה לחקלאות החליטה לפתוח תוכנית לתואר שני בייננות. זו יוזמה מקומית שלהם, כי הם האנשים שחוקרים את הדברים האלו, והם זיהו את הצורך", מספר פרופ' אורון שגריר, סגן הרקטור באוניברסיטה העברית. במקרים אחרים היוזמה היא של הנהלת האוניברסיטה. "למשל, לפני כמה שנים החליטו לפתוח בית ספר להנדסה, עם שני מסלולים, בעיקר הנדסת תוכנה, כי ראו שיש לכך ביקוש בשוק".
- איך אתם מחליטים מה לפתוח? מה המודל הכלכלי?
פרופ' שגריר: "ברור שאנחנו לא רוצים לפתוח תוכניות ל-5-6 אנשים ואנחנו רוצים תוכניות שגם להן יש היתכנות כלכלית, וכמובן קשה מאוד לחזות את זה מראש. אלה גם דברים שקשה לשאול אותם בסקר שוק למשל. אבל יש לנו תחושות והיכרות שמנחה אותנו. בכל מקרה, המוטיבציה העיקרית היא לא בהכרח כלכלית".
- כלומר, לא חושבים על היכולת לגייס תרומות?
"זה לא שיקול מרכזי. אנחנו כמובן רוצים שזה יצליח, אבל יש גם מוטיבציות אחרות. התרומות בכל מקרה משתנות מאוד עם השנים. במשך שנים לא היו תורמים למדעי המוח והיום זה תחום מאוד חם בעולם".
- אחת הטענות הקבועות המושמעות כלפי האוניברסיטאות היא הקצב האטי שבו מתעדכן חומר הלימודים. ביקורת חריפה נשמעה בהקשר זה על החוגים לכלכלה, למשל.
"זה מאוד תלוי בחוגים עצמם, עד כמה הם מתעדכנים בשינויים שמתרחשים בעולם המחקרי. החוג לקוגניציה (ששגריר עומד בראשו) נפתח בשנת 2000, ואם אני משווה את התוכנית היום למה שהיה אז - התוכנית השתנתה לחלוטין, כי כל התחום עבר מיני-מהפכה. יכול להיות שבחלק מהחוגים זה פחות מתעדכן. עכשיו יש דיקן חדש למדעי הרוח, פרופ' דרור ורמן, שאחת המשימות הראשונות שלו היא לעבור חוג-חוג ולבדוק איך אפשר לשנות ולרענן את תוכניות הלימודים עצמן, גם במדעי החברה והרוח".
רב-תחומיות: מילת הקסם החדשה
סוג אחר של תוכניות, נפוצות מאוד, הן תוכניות רב-תחומיות או בינתחומיות שמשלבות תחומי ידע שונים. בין אלה ניתן למנות את התוכנית הרב-תחומית לניהול מצבי משבר ואסון באוניברסיטת תל אביב, מרכז לננו-טכנולוגיה הפועל באוניברסיטת בר-אילן והוא כיום אחד המובילים בארץ בתחום, תוכנית לניהול טכנולוגיה באוניברסיטה העברית, המשלבת מינהל עסקים ומדעי הטבע, ועוד.
באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטת תל אביב פועלים מרכזים לחקר הסייבר. התוכנית בתל אביב כוללת קורסים משש פקולטות, לא פחות: מדעים מדויקים, הנדסה, ניהול, משפטים, מדעי הרוח ומדעי החברה. בטכניון מציעים מסלול המשלב לימודי רפואה והנדסה ביו-רפואית, וכן מסלול משולב להנדסת חומרים וביולוגיה.
גם כאן מדובר בשילוב של דרישה מהשוק וניסיון למנף את יתרונות האוניברסיטאות. "בשוק היום יש דרישה או יש יתרון לבוגרים שיש להם יכולות אינטלקטואליות יותר מגוונות והם יכולים להתאים את עצמם לשווקים המשתנים, לעבודות המשתנות וכו'", מסביר פרופ' שגריר. "וזה נועד גם לנצל את היתרון היחסי שלנו - אנחנו אוניברסיטה מחקרית שמציעה הרבה תחומי ידע, מה שיש פחות בחלק גדול מהמכללות". כך, למשל, בתוכנית למדעי הקוגניציה, משולבים כל התחומים שנוגעים במדעי המוח בקורסים ממדעי המחשב, נוירוביולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, בלשנות ותחומים אחרים. התוכנית הזאת, מעיד שגריר, היא אחת המבוקשות בארץ היום, וסף הקבלה אליה כבר נושק ללימודי רפואה.
"אין כמעט תוכניות חדשות שמתחילות מאפס, אלא הן שילובים. מתברר שתלמידים מאוד נמשכים לשילובים", אומרת פרופ' דינה פריאלניק, סגנית הרקטור באוניברסיטת תל אביב. "הדיסציפלינות החדשות הן רב-תחומיות. למשל במדעי המוח יש תוכניות כפולות, דו-חוגיות, עם תוספת של קורסים שמיועדים למדעי המוח. התחלנו תוכנית בדגש של מדעי סביבה - הנדסה וגיאופיזיקה, התחלנו תוכנית בהנדסת חומרים וכימיה, וגם תוכנית במדעי כדור הארץ, שלוקחת את הלימודים למקום יותר ישים ופחות עיוני. בכלל התוכניות בנושאי סביבה הן יותר ישימות, כי יש הרבה התעניינות בתחום הזה - איך להגן על הסביבה, איך למנוע זיהום".
- יש גם משהו במדעים לא מדויקים?
"יש תוכנית נהדרת שפתחנו לפני שנה של פילוסופיה-כלכלה-מדעי המדינה, והיא הולכת מאוד יפה, תוכנית מיוחדת בתיאטרון עם המשך ישיר לתואר מאסטר לתלמידים מצטיינים בעיצוב, ועוד".
באוניברסיטת תל אביב, מספרת פריאלניק, גם החלו לחייב את כל תלמידי התואר הראשון בקורסי העשרה שאינם בתחומם. כך תלמידי מדעי הרוח שומעים קורס במדעים, וגם נבחנים על החומר בסוף הסמסטר, ותלמידי המדעים לומדים ספרות והיסטוריה. "כולם נהנים מזה", מספרת פרופ' פריאלניק. "זה חלק מתוכנית הלימודים, אבל הם לא נבחנים עם התלמידים הרגילים. בחרנו לזה את המורים הכי טובים באוניברסיטה, וכל המרצים - משני הצדדים - מתלוננים על הבורות של הסטודנטים מהצד האחר".
אגב, גם המכללות מצטרפות בימים אלה לטרנד הבינתחומיות. מכללת תל חי מציעה בקמפיין פרסומי חדש מסלול דו-חוגי - כלכלה ולימודי סביבה, לדור הבא של מדעני הסביבה.
"שיתופי פעולה בין מחלקות הם חזקים מאוד אצלנו", אומר פרופ' פלדשטיין מבן גוריון. "יש לנו למשל תואר ראשון כפול, שזה אומר שני תארים ראשונים בכימיה והנדסה כימית, ובפיזיקה והנדסת חשמל".
- למה צריך את זה?
"זה מיועד לסטודנטים חזקים מאוד, בעלי פוטנציאל גבוה. אנחנו מעודדים מצוינות כדי שאנשים יישארו למו"פ. המכללות נותנות מענה להשכלה בסיסית, אנחנו מכוונים גבוה, למחקר".
פלדשטיין מצר על כך שמספר המועמדים הפוטנציאליים לתוכניות הללו דווקא יורד - ולא עולה, כפי שניתן היה לצפות לאור הגידול באוכלוסייה הכללית, לאור העלייה במספר בעלי תואר ראשון ולנוכח העובדה שהעתיד - מבחינה מקצועית - נמצא במקצועות הללו.
עם הפנים לחו"ל: משוועים לכסף הסיני
אחת ההחלטות האסטרטגיות של האוניברסיטאות - לא רק בארץ - היא לפנות לקהלים חדשים מחוץ לישראל. קהלים כאלה נמצאים בעיקר באזור אחד בינתיים - המזרח הרחוק, הנמר המתעורר - אך גם באירופה. מספר הסטודנטים הזרים הלומדים בארה"ב הגיע השנה כבר ל-1.3 מיליון, ומהם כשליש מסין ובסך הכול 76% מאסיה. הסטודנטים הזרים מביאים עמם הרבה כסף לאוניברסיטאות, וגם המוסדות האקדמיים בישראל לוטשים עין לקהל היעד הזה. בחלק מהאוניברסיטאות פותחים תוכניות ייעודיות לתלמידים מחו"ל, שנלמדות באנגלית.
"בתוכניות מחקריות לתארים מתקדמים, בדרך כלל תלמידים יבואו רק אם הם יקבלו מלגה", מסביר פרופ' שגריר. "במדעי המוח, למשל, כל תלמיד דוקטורט מקבל מלגה. אז פה בוודאי אין פוטנציאל כלכלי. אבל בתוכניות לתואר ראשון יש יותר פוטנציאל כלכלי, משום שאם פתאום יבואו מאות תלמידים, נניח יהודים מארה"ב ומאירופה, או תלמידים מסין ומהודו - אלה פלחי השוק הגדולים, הם יכולים לתרום להכנסות של האוניברסיטה. יש גם תוכניות מוסמך לשנה כמו במינהל עסקים. אלה עונות על צורך אחר בשוק, ויש להן פוטנציאל כלכלי לאוניברסיטה".
באוניברסיטת תל אביב יש תוכנית בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה, הנלמדת באנגלית ומיועדת לסטודנטים זרים, וכן תוכנית באנגלית באבטחת מזון. "הרוב סינים, אבל יש הרבה מהודו ומווייטנאם", מספרת פריאלניק.
- מבחינתכם זה עוד פלח שוק?
פריאלניק: "זה עוד פלח שוק, אבל גם נראות ושיתופי פעולה. אחד המדדים לרמה של אוניברסיטה זה שיתוף פעולה עם מוסדות אקדמיים בחו"ל. לחוקרים זה גם טוב למחקר. זה טוב מבחינת הדירוג הבינלאומי בסקאלות בינלאומיות".
אולם שיתופי הפעולה עם חו"ל אינם מסתכמים בניסיון למשוך סטודנטים ללמוד כאן, אלא לקשרים ענפים בהרבה. "חלק גדול מאוד מהפעילות ברמה האוניברסיטאית היא ברמה הבינלאומית", מסביר פרופ' שגריר. "נוסעים יותר מאשר בעבר להשתלמויות וללמד בחו"ל. אוניברסיטאות הופכות יותר בינלאומיות ובאים תלמידים מחו"ל. יש הרבה תוכניות משותפות לתואר עם אוניברסיטאות בחו"ל. בדיוק חתמנו לפני כמה שבועות על תוכנית משותפת בדוקטורט עם האוניברסיטה החופשית בברלין. לכל תלמיד שנרשם יש מנחה מירושלים ומנחה מברלין".
לאוניברסיטת תל אביב ולטכניון יש שיתופי פעולה בהיקפים כספיים עצומים עם מוסדות בסין. לשני הצדדים יש מה להרוויח: המוסדות הישראליים משוועים לכסף הסיני, ומצדם הם מביאים את המוניטין של אומת סטארט-אפ חדשנית ומובילה בטכנולוגיות, מגובה בשורה של זוכי פרס נובל.
נשיא הטכניון, פרופ' פרץ לביא, הציג בעבר בראיון ל"גלובס" את הבעיה התזרימית: "אנחנו קולטים 25-30 אנשי סגל בשנה, ותקציב ממוצע לחבר סגל עומד על 700 אלף דולר, כלומר יותר מ-20 מיליון דולר בסך הכול. התקציב הממשלתי לקליטת חברי סגל חדשים עומד על כ-4 מיליון דולר. מאין אני לוקח את ההפרש?" השבוע קיבלנו מהטכניון נתונים עדכניים על עלות הקליטה של אנשי סגל במוסד זה. ב-2004 העלות הממוצעת עמדה על כ-64 אלף דולר, ב-2010 - כ-157 אלף דולר וב-2014 העלות הממוצעת של קליטת חבר סגל חדש כבר זינקה לכ-457 אלף דולר.
נחזור לסינים: הטכניון עתיד לפתוח בקרוב שלוחה בעיר שנטאו במחוז גונגדונג, בעזרת תרומה כספית של המיליארדר הסיני לי קא שינג. הפרויקט יכלול שני שלבים: 130 מיליון דולר הושקעו ומושקעים בחיזוק הטכניון בחיפה, ועוד סכום של עד 147 מיליון דולר בהקמת השלוחה עצמה, שתיקרא "מכון טכניון-גואנגדונג לטכנולוגיה" (TGIT).
בינתיים, עד שתושלם הקמתו של הקמפוס בסין, ילמדו כ-150 תלמידים סינים בחיפה, וכן יוכשרו אנשי סגל שיעבדו בעתיד ב-TGIT. "בעולם החדש של גבולות דינמיים, לעתים נדמה שכוחה המשתנה תדיר, המדהים והעצום של הטכנולוגיה הוא מעין שרביט קסמים, המוליד שיטות חדשות והזדמנויות חדשות בתחומים רבים, ויוצר פתרונות חדשים לבעיות נושנות, במהירות שקשה לנו להדביקה", אמר לי קא שינג בטקס החתימה על ההסכם עם הטכניון. בינתיים זכה המוסד, בשיתוף עם אוניברסיטת קורנל, גם בתחרות הבינלאומית של עיריית ניו יורק להקמת מכון למחקר מדעי-הנדסי יישומי בלב מנהטן, שמוקם בימים אלה.
אוניברסיטת ת"א הודיעה שתקים מכון מחקר בהשקעה של מאות מיליוני דולרים, בשיתוף אוניברסיטת צ'ינגחואה שבסין. מוסד זה יעסוק במחקר בלבד, עם דגש על ננו-טכנולוגיה תחילה ואחר כך על יתר מדעי החיים. במקביל להקמת המכון, תוקם גם קרן להשקעה בהמצאות שינבעו ממנו.
באוניברסיטת תל אביב סופרים כבר כ-30 הסכמים שונים עם מוסדות להשכלה גבוהה בסין, רשת קשרים ענפה שהחלה להיטוות כבר ב-1995. "אנחנו מאוד מרושתים בסין", התגאה פרופ' יוסף קלפטר, נשיא האוניברסיטה. ההסכם האקדמי-מחקרי עם אוניברסיטת צ'ינגחואה שבבייג'ין, להקמת מרכז מחקר משותף שייקרא שין ("חדש" בסינית), בעלות משוערת של כ-300 מיליון דולר, הוא סוג של דובדבן בקצפת הזאת: "זו אוניברסיטה שמחזרים אחריה בכל העולם", אמר קלפטר ל"גלובס". "גם הם בדקו בכל העולם לפני שבחרו אותנו, זה לא שהחסידה הטילה אותם באוניברסיטת תל אביב".
על היתרונות שבשידוכים עם אוניברסיטאות מחו"ל אמר בעבר פרופ' לביא: "דמייני לעצמך שמישהו מהבוגרים של TGIT יהיה בעתיד בממשל בסין. בתוך כ-20 שנה זה יכול להיות מנוף אדיר מבחינת הקשרים. מבחינה עסקית, התוכנית היא להקים גם מרכז היי-טק ליד האוניברסיטה, וחברות ישראליות יוכלו לפעול בו ולקדם שיתופי פעולה. כשבצד העסקים שמתבצעים בין ישראל לסין יש תמיכה אקדמית, האיזון יהיה אדיר".
שיפור ההוראה: מקליקרים ועד בונוסים
בעוד אולמות הלימוד ברוב הקמפוסים נראים כאילו אנחנו עדיין בשנות ה-70, וכך גם חלק מהסילבוסים, אפשר לזהות מאמץ עקבי של המוסדות לשפר גם את שיטות ההוראה והלימוד.
איש ההיי-טק משה ינאי, בוגר הטכניון שלמד הנדסת חשמל בטכניון בשנות ה-70, תרם לאלמה מאטר, האוניברסיטה-האם שלו, כ-40 מיליון שקל, סכום המיועד רק לפרסים למרצים מצטיינים. ינאי, נזכיר, היה מהנדס בכיר בחברת אחסון הנתונים EMC, ולאחר מכן הקים בארץ את XIV שנמכרה ל-IBM תמורת כ-300 מיליון דולר. "הטכניון נתן בידי כרטיס כניסה לעולם המחשוב ואני חב לו רבות מהצלחתי", אמר ינאי בעת ההודעה על התרומה. "עם זאת, תקופת הלימודים זכורה לי כקשה ותובענית. אני בטוח שניתן לתבוע רבות מהסטודנט בלי שהדבר יפגע באווירת לימודים נעימה". בכל שנה מחולק "פרס ינאי" לעשרה מרצים מצטיינים, בסך 100 אלף שקל לכל אחד. הפרס יחולק במשך עשרים שנה.
כסף רב ומחשבה מושקעים גם בשיפור ההוראה באמצעים אחרים, כמו סימולציות ממוחשבות או מצולמות בווידיאו. ד"ר אביגיל ברזילי, ראש המרכז לקידום ההוראה בטכניון, מסבירה את השינויים בתחום: "כשחושבים אילו מיומנויות צריכות להיות לסטודנט בסוף תהליך ההכשרה שלו, לא חושבים רק על ידע אלא על עוד שורה של מיומנויות, כמו עבודה בצוות וחשיבה יצירתית. עוברים מלמידה ממוקדת מורה ללמידה ממוקדת סטודנט, ונותנים משוב במשך כל תהליך הלמידה ולא רק בסוף. נוסף לכך, החדשנות הטכנולוגית מוטמעת כחלק מתהליך הלמידה".
לאחרונה ניסו בטכניון מבנה של קורס הפוך: כל החומר נלמד בבית, לפני השיעור, באמצעות סרטוני וידיאו ושאלות אינטרקטיביות, ואח"כ יש מפגש לדיון בכיתה ותרגיל בן 3 שעות.
"אם פעם היה סילבוס שקבע מה החומר שצריך לכסות - היום הסילבוס קובע מה תדע לעשות בסוף הקורס. ממש מה תדע לעשות בפועל", מסביר מרצה בטכניון. "כמו שבבית ספר יסודי לא מחליטים שתלמיד כיתה ג' צריך 'לדעת חשבון', אלא צריך לדעת את לוח הכפל ושברים - גם ברמה האוניברסיטאית מגדירים עכשיו מה התלמיד צריך לדעת. מעבר לכך, חושבים על שיטות לימוד סוציו-קונסטרוקטיביות, ומאלה אני אוהב את השימוש בקליקרים. מחלקים לכולם שלטים שיש עליהם את המספרים 1-4. המרצה מציג על הלוח שאלה שיש לה 4 תשובות, וכל תלמיד שולח את התשובה שלו. ועל הלוח מוצגת התפלגות התשובות.
"יש לזה יתרונות רבים על פני השיטה הרגילה. כששואלים שאלה, יש תמיד מישהו שעונה מהר, אבל זה לא נותן לכולם הזדמנות לענות. נוסף לכך, המרצה ממהר לענות בעצמו אם אף אחד לא מצביע בתוך עשר שניות, כי הוא חושב שלא יודעים. אבל אם אתה אומר מראש שיש לכולם דקה - אתה נותן לכולם הזדמנות לחשוב. וזה שיש תשובות סגורות, זה נותן לסטודנטים אפשרויות. אפילו אם מישהו לא יודע את התשובה, הוא לפחות יחשוב על זה. זה הופך אותו להיות אקטיבי, כי האחריות לא על מישהו אחר. בדרך כלל התשובות מציגות התפלגות די רחבה, ואז אני מציע לסטודנטים לדבר עם אלה שמסביבם ולשכנע אותם מה התשובה הנכונה. זה החלק הסוציו-קונסטרוקטיבי. אני כמרצה לא יכול להסביר למה כל הדברים הם לא נכונים כי זה לוקח המון זמן, אז אני נותן להם חצי דקה זה עם זה, ואז מצביעים שוב. בדרך כלל יש התכנסות לתשובה הנכונה - חוכמת ההמונים".
בטכניון משתמשים בקליקרים מאז 2008 בתרגילים בקורסי יסוד ברפואה ובמדעים האחרים, ומחקרים שנעשו בארץ ובעולם מעידים שהשיטה מגבירה את המעורבות של הסטודנטים בהשוואה לתרגול רגיל, מסייעת להם להבין את החומר וללמוד מטעויות, ומפחיתה את החשש מטעויות בזכות האנונימיות של התשובות. עם זאת, היא כמובן דורשת הכנה מצד המרצים לצאת מאזור הנוחות שלהם ומההרצאות המוכנות, ולבנות את הקורס בהתאם.
