אין יוצר שנוכח על הבמה הישראלית יותר מאשר שייקספיר. הנה רק בימים אלה מציגים אותו בגשר (אותלו), בחאן (הנשים העליזות מווינדזור), ואלה מתווספות להבימה (הסוחר מוונציה), לקאמרי (מקבת, הריצ'רדים), ואפילו לבית ליסין עם גרסת טייק-אוף מוצלחת לרומיאו ויוליה ב"המוגבלים". מעבר למובן מאליו, שנובע מעצם היותו גדול המחזאים - אחת הסיבות לכך נעוצה, לדעתי, במרחב התמרון הכמעט אינסופי שהמחזות שלו מאפשרים, בבואם לתפוס צורה של הצגה. מרחב תמרון שמאפשר ליוצר העכשווי להרגיש עצמו כיוצר את שייקספיר מחדש, וזאת מבלי לאבד את שייקספיר ההוא. סיפורי המסגרת, לרבות המיתוסים הגדולים, כה חזקים ואיקוניים, עד שהם מסוגלים להתגמש, כמו היו ברזל תחת הלבה רותחת, כמעט לכל צורה שהיא - וזאת מבלי לאבד את זהותם המקורית.
זה מרשים בכל פעם מחדש, והנה גם כעת בכניסת תיאטרון באר-שבע אל המרחב השייקספירי, הבמאי עירד רובינשטיין לוקח לעצמו את הדרור לברוא את הטרגדיה של רומיאו ויוליה מבעד לפריזמה שלו. עולם פוסט-אפוקליפטי שנולד, כפי שהוא מסביר בתוכניית ההצגה, בהמשך לאמרת הכנף של איינשטיין, ולפיה אין הוא יודע באילו נשקים יילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל במלחמת העולם הרביעית יילחמו באבנים ובמקלות.
רובינשטיין ממקם את העימות הבלתי נמנע בין המשפחות קפולט למונטגיו במרחב הסימבולי שאחרי המלחמה הגרעינית. נשף המסכות הווניציאני תופס פנים הישרדותיות עם מסכות גז למיניהן, התלבושות קרועות, מוזנחות, מלוכלכות. כולם בקושי שחיים, אבל השנאה עדיין יוקדת - חיה, בועטת ובוערת באותן העוצמות עד הסוף הטרגי של זוג האוהבים המפורסם בהיסטוריה.
אין זו הפעם הראשונה שבה המרחב האפוקליפטי שולט ביצירתו של רובינשטיין. גם בעיבוד שלו ל"מחברת הגדולה" של הסופרת אגוטה קריסטוף, שעלה במסגרת הסטודיו של יורם לווינשטיין ומצא במה מארחת בתיאטרון גשר, העולם הוא אפל. לחובתה של גרסתו ל"רומיאו ויוליה" ייאמר שמבחינה חזותית היא נותרת מוגבלת לגבולות הגזרה שנמתחים בראשיתה - ודאי ביחס לרעיונות הבימתיים שבאמצעותן טלטל רובינשטיין את הצופים תוך כדי תנועה ב"מחברת הגדולה". סבטלנה ברגר אמנם ייצרה תפאורה מנומקת ויפה בסגנון הגשר ששבור בין העולמות, אולם שם זה בערך נעצר.
מעלות אחרות של הביצוע נובעות מהעברית המגוונת ששם בפיהם אלי ביז'אווי. תרגום דינמי שמצליח לייצר הבדלים בין הדיאלוגים הקלאסיים שבין רומיאו ליוליה, לבין השפה ההרבה יותר סלנגית כאשר התמונות מאפשרות זאת. וכמו כן מצוות השחקנים הרחב, שעושה עבודה ראויה בסך הכול, לרבות בתפקידי המשנה.
מולי שולמן בדמות הנזיר ושרית וינו אלעד בתפקיד האומנת של יוליה, מספקים רגעים קומיים מוצלחים, רון ביטרמן בתפקיד נסיך ורונה ובתפקיד הקבצן, מופיע לפרקי זמן קצרים אבל זכירים על הבמה. אורן כהן בתפקיד טיבאלט לבית קפולט מייצר ביחד עם תום חגי הנהדר בתפקיד מרקוציו לבית מונטגיו, תמונת קרב כמו-קולנועית עם הרבה סלואו-מואושיין.
וישנם כמובן רומיאו ויוליה - תום אבני ואביגיל הררי, שמידת החיבור להצגה תלויה במידה רבה במידת החיבור לאופי המאוד ילדותי, שבו אפיין רובינשטיין את הדמויות שלהם. לטעמי ילדותי מדי. השניים אמנם אוהבים עד כדי כאב, אולם לוקים בכריזמה ובאיזו נימה של בשלות, שתצליח לייצר את החיבור הרגשי שנחוץ על מנת להפוך את הביצוע מטוב לסוחף.
"רומיאו ויוליה" מאת שייקספיר, תרגום: אלי ביז'אווי, בימוי: עירד רובינשטיין, תיאטרון באר-שבע
* ציון: 8