רבקה מיכאלי: "ברגע שיהיו סנקציות ובידוד, דברים ישתנו פה"

בוקר, כמה ימים אחרי הבחירות וכמה ימים לפני ליל הסדר. על השולחן פזורים רוב העיתונים היומיים. רבקה מיכאלי מכינה קפה שחור ואז מדשדשת בנעלי בית בסלון המרווח של ביתה באפקה בחיפוש אחר מצית, תוך כדי שהיא מקלפת את הניילון מעוד קופסת מרלבורו לייט. את הסיגריה הראשונה שלה, היא מספרת, עישנה כשהייתה בת 8. נתן לה אותה חייל בריטי שהתארח אצל משפחתה.

"קראו לו יהודה, והיה לו אף קולוסלי", אומרת מיכאלי בקול ששופשף ורוכך בעזרת מי יודע כמה סיגריות מאותו יהודה ועד היום. בלילה תטוס מיכאלי לבקר את שני ילדיה וארבעת נכדיה שחיים בארה"ב, והכול כבר ארוז פחות או יותר.

את מיכאלי, המכונה בפי כל רבקל'ה כמעין תואר חביבות מחייב, אין צורך להציג. עוד מעט בת 77 וכבר 66 שנים שהיא משדרת, מנחה, שרה, מדבבת ומשחקת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, והכול באותה שלווה של מי שאינו ממהר ובאותם קול חרוך, דיקציה משובחת, עברית תקינה עד למאוד, חוש הומור טוב לב ועיניים גדולות שמהן ניבטים בו בזמן עצב ושעשוע.

בימים אלה היא משחקת בקאמרי בהצגה "הפושעים החדשים", בסדרת טלוויזיה "איפה אתה חי" בערוץ הראשון ומשדרת פעם בשבוע ברדיו 103FM. עושה רושם שאף אחד מעיסוקיה לא עומד להימאס עליה בקרוב.

"תמיד מדברים איתי על גילי המופלג, לא על איזה ספר קראתי", אומרת מיכאלי, ואני, חסר רגישות שכמותי, לא שואל איזה ספר קראה, אלא איך היא מרגישה. "בגילי כל דבר כואב", היא מחייכת, "אבל אם לוקחים את התרופות בזמן, הכול בסדר. לא מתלוננת: הולכת, שומעת, רואה, מטיילת, מבסוטה".