לא לינדנשטראוס, וטוב שכך

הרבה דברים נאמרו כבר על מבקר המדינה המכהן, השופט בדימוס יוסף שפירא. בכל פעם שהוא בודק נושא חדש ו/או מפרסם דוח תורן, שולפים מבקריו את המשפטים הקבועים על כך ש"הוא מבקר איפה שנוח ולא איפה שמושחת", ש"הוא חושש מהפוליטיקאים" ושהוא "יס-מן" של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

המבקרים את שפירא גם חוזרים כמנטרה על ההשוואה הבלתי נמנעת בינו לבין קודמו בתפקיד, מיכה לינדנשטראוס; אומרים עד כמה שפירא שונה ממנו - ולא במובן הטוב; וטוענים כי בעוד שהמבקר הקודם לא חשש לגעת בשורשים העמוקים של השחיתות השלטונית, שפירא בורח ומתחמק מכך - והכול כדי לשרת את האינטרסים של מי שמינה אותו.

אז נכון, לינדנשטראוס נחשב לאימת הפוליטיקאים - ושפירא פחות. ונכון, דוחות הביקורת והבדיקות של לינדנשטראוס התמקדו בהתנהלות השרים והרשויות השלטוניות והציבו במרכז הבמה את השחיתות הציבורית - ומנגד הדוחות של שפירא, ככלל, לא.

אבל באותה נשימה אפשר גם לשאול, מה קרה עם דוחות הביקורת החריפים והנוקבים של לינדשטראוס? האם הדוחות על השחיתות הציבורית, או על השרים שכשלו בפרשת אסון הכרמל, הובילו לפיטורי שרים? התשובה ידועה.

ואז בא שפירא והחליט שהוא מסיט את הזרקור לכיוון אחר. לכיוון העם. לכיוון המסכנים, החלשים והנדכאים. מראש הוא הצהיר: "אני לא לינדנשטראוס, ולא מתכוון להיות".

שפירא הצהיר כי הוא מבקש לשפר את איכות חייו של הציבור הישראלי בכל דרך שתפקידו מאפשר לו. לא עוד דוחות חודשיים על השר התורן שסרח, אלא טיפול מעמיק בשיפור איכות החיים של אזרחי המדינה - מבחינה חברתית, כלכלית ואנושית.

ומי אמר שמה שעשה לינדנשטראוס עדיף לנו? מי אמר שמבקרי המדינה צריכים לתת עדיפות לחקירת פרשות פליליות כמו מסמך הרפז - שיכולה להיחקר על-ידי היועמ"ש, המשטרה ורשויות אכיפת החוק - על פני חקירת התנאים המחפירים בבתי-החולים, היחס המשפיל והמבזה שמקבלים עובדים זרים בישראל, הפרות חוקי השכר וחוקי העבודה, הכשלים בשוק הדיור והעברת כספי ציבור לצרכים של מגזר אחד, תוך התעלמות מהמגזרים הנזקקים לו?

הדוח שפרסם אתמול (ג') שפירא עוסק בעצבים החשופים של המדינה. בכשלים היום-יומיים החמורים במוסדות הנותנים שירותים לציבור בכללותו. בכאב הקולקטיבי שלנו. בעוני שלנו. בבושה שלנו.

הוא גם דאג להזכיר לכולנו עד כמה השירות שאנו מקבלים בבתי-החולים גרוע, נורא, איום, מבזה, ומסכן את כולנו; האיר את הבעיות בחופי הרחצה שלנו - את הליקויים המסכנים חיי אדם, שמובילים למאות מקרי טביעה בשנה; וגם התייחס בפרק מיוחד להשמדת מזון וזריקתו, במקום להעבירו לעניים ולנזקקים.

בדוח זה, בדומה לקודמים, שפירא דבק באג'נדה החברתית שעליה הכריז עם כניסתו לתפקיד (בעבר הוא כבר עסק בנושא הפיקוח על מחירי המזון ועל מוצרי החלב, שסייע למתן את מחירי מוצרי החלב; בנושא מיליארדים מכספי הציבור שנשפכים לריק בדמות הטבות המס; ובנושא הבעיות והכשלים בדיור הציבורי). ועל הבחירה שלו במסלול הזה אנחנו צריכים לברך - לא לבקר.

וכן, הוא נדרש במסגרת תפקידו לבקר גם את נתניהו, את הפוליטיקאים ואת כל מי שעולה חשד כי הוא מושחת, והעניין מגיע לפתחו של המבקר. ואכן, הוא עשה זאת בדוחות על ההתנהלות בבתי נתניהו השונים, ובדוחות על כשלי הממשלה בטיפול בבעיית הדיור.

שפירא החליט לבדוק גם את התנהלות הדרג הצבאי והמדיני במהלך מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ולאחריו - מה שמראה שהוא לא חושש לנקות את האורוות. אך נראה שזה לא בנפשו. ליבו נתון לאזרח הקטן. לאביון. לקשיש. לנדכא. לכולנו.

אז הגיע הזמן שנפסיק להשוות אותו למי שהוא לא. כן-כן, הוא לא לינדנשטראוס, הבנו. ההשוואה הזו מתחילה לייגע ולהתיישן. בואו נבחן אותו לפי מה שהוא כן - זה שאולי, אולי, אולי, יכול להביא לשינוי, ולו זעיר, בזלזול המופגן של המדינה בחלש.