יצליח איפה שקודמו נכשל?

הפריימריז לרשימת הליכוד שהתקיימו ערב הבחירות ב-2003 היו מעניינים במיוחד. היריבות האישית בין אריאל שרון לבנימין נתניהו ניכרה מכל פינה, ובמחוזות השונים התנהלו קרבות מקומיים מרתקים. בדרום התמודד עומרי שרון בנו של רה"מ דאז, אריאל שרון, מול ליאור קצב, אחיו של מי שכיהן כנשיא (משה קצב); מזכיר הממשלה היוצא גדעון סער התמודד על מקום במחוז תל-אביב מול הפעיל הוותיק איתן סולמי.

גם המאבק במחוז ירושלים בין שמוליק סלבין לרוני בר-און עורר תשומת-לב. את איוש המשבצת של מחוז חיפה לקחו כמובן מאליו: ראש עיריית נשר, דוד עמר, היה אמור לזכות בה בקלות. מה רבה הייתה ההפתעה כאשר פעיל אלמוני, ששימש עד אז כעוזר בכיר של עוזי לנדאו, הפתיע את כולם ונבחר לכנסת. משה כחלון היכה את התחזיות בפעם הראשונה, אך לבטח לא האחרונה.

בקדנציה הראשונה שלו בכנסת כחלון ברח מהתקשורת ומיעט להתבלט. אל חבורת "מורדי הליכוד" שפעלו נגד תוכנית ההתנתקות הוא הצטרף יותר כאקט של נאמנות למיטיבו עוזי לנדאו שהנהיג את החבורה, ופחות מתוך אידיאולוגיה נוקשה.

בפריימריז שהתקיימו לקראת הבחירות ב-2006 כחלון עקף את כולם בסיבוב, ונבחר למקום הראשון. כאן החל להתפתח הדפוס, מכאן החלה להיכתב האגדה. "הנער מגבעת-אולגה", כפי שכינה אותו אז בנימין נתניהו באדנות מלאת כוונות טובות, שב והפתיע. פעם נוספת כחלון הגיע רחוק יותר מכפי שהעריכו.

שלוש שנים אחר-כך, כשהליכוד חזר לשלטון ב-2009, מונה כחלון לתפקיד שר התקשורת. קשה היה להעריך שמבין חבורת השרים הצעירה והרעננה שמינה אז נתניהו דווקא הוא יתבלט ויעפיל על פני כל היתר. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

כמו ב-2003 וכמו ב-2006 גם בקדנציה השלישית, כחלון הפתיע. שוב הוא היכה את התחזית.

הבשורה הרעה שאיתה צריך להתמודד כחלון בפתח הקדנציה הרביעית שלו בפוליטיקה היא - שיותר הוא כבר לא יכול להפתיע. לא חלילה כי אין לו אפשרות להצליח, אלא פשוט מפני שזה מה שמצפים ממנו. האיש שהחל את דרכו כסוס השחור שמגיח מאחור בכל פעם מחדש, הגיע כעת לפרקו. בתחילת העשור הקודם עוד שימש עוזר אלמוני בלשכת שר, וכעת עם עשרה מנדטים שרשומים על שמו בלבד, הוא נקרא להנהיג את כלכלת ישראל.

בדומה ל"משולש ברמודה" ול"הסלע האדום" ("שאיש ממנו חי עוד לא חזר", וגו'), משרד האוצר נודע זה מכבר כאזור סכנה שפוליטיקאי חפץ חיים ישתדל להתרחק ממנו. לשר אוצר בישראל קשה עד בלתי אפשרי להיות פופולארי. הוא נמדד מחדש בכל יום שישראלי פותח את הארנק ומשלם יותר על סל הקניות, בכל פעם שהמינוס בחשבון הבנק גדל, והסיכוי לרכוש דירה קטן.

עוד יותר משעולה השאלה - האם משה כחלון יכול להימנע מהגורל הזה ולהיות במקביל גם שר אוצר וגם מנהיג פופולארי, עולה שאלה אחרת: איפה הוא רואה את עצמו בבחירות הבאות, ובאלה שאחריהן. האם האופק הפוליטי שלו הוא כמנהיג עצמאי שממשיך להוביל את "כולנו", המפלגה שהקים, או שמא כל הדרכים מובילות בחזרה לתחנת-האם - אל הליכוד.

הדעת נותנת (וכך אומר גם כחלון עצמו), שהאפשרות הראשונה - מנהיג עצמאי - היא הריאלית יותר מבין השתיים. ככל שיהיה נחוש יותר לשמר את דרכו העצמאית ואת מפלגתו החדשה, כך גבוהים הסיכויים שנחזה גם בקדנציה הקרובה בעימותים ובמתיחויות בין ראש-הממשלה לשר האוצר - רק שבתפקיד יאיר לפיד ישמש כחלון. הצורך להבטיח את הקדנציה הבאה יחייב אותו להראות תוצאות, וכשצריך להתבדל מראש-הממשלה.

נתניהו אמנם הבטיח שבניגוד לקדנציה הקודמת, הפעם הוא ישתף-פעולה עם שר האוצר. זה ודאי יחזיק מעמד כל זמן שכחלון יהיה יובל שטייניץ. רק חכו לרגע שכחלון יעמוד על שלו, יתעקש על רפורמה בניגוד לעמדת רה"מ או יתעמת איתו, ומובטח לנו שהאנרגיה הרעה תשוב לצוף כלפי מעלה. היתרון הגדול של כחלון הוא שיש לו את הכהונה של לפיד ללמוד ממנה לקח.

בעוד שקודמו בתפקיד רק הגיע למשרד האוצר מהטלוויזיה, ומיד רץ לפייסבוק כדי לכתוב שהפקידים לא מבינים כלום; שר האוצר הבא ייכנס לתפקידו החדש בדחילו ורחימו, ויימנע מרוח ומצלצולים. חבילת "כלי העבודה" שעליהם הוא התעקש כל-כך במו"מ הקואליציוני, אמורה לסייע לו באותן הפינות שבהן לפיד נתקע.

אך מנגד, הקואליציה הצרה וראשי המפלגות השותפות שצברו כלפיו מרירות בזמן המו"מ, עלולים להקשות. זו תהיה קדנציה שקשה להצליח בה. הנסיבות הפוליטיות, היחסים האישיים והמציאות הכלכלית לא יסייעו לכחלון בתפקיד החדש. עם זאת, כבר למדנו - כשמדובר בכחלון אסור להמעיט בתחזיות.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10