למרות השפה העילגת; למרות הדמויות הביזאריות; למרות המריבות המכוערות; למרות השיחות הקלושות; למרות העריכה המניפולטיבית; למרות שלא מראים לנו את מה שמעניין באמת; ולמרות שנדמה לנו שכבר היינו בסרט הזה לא פעם ולא שלוש; למרות שזה בסך-הכול רדוד, שטוח, אגרסיבי ומעליב את האינטליגנציה; למרות שאתם יודעים את כל זה וחווים את זה כבר שנים, ובכל שנה זה חוזר על עצמו, ושב וחוזר על עצמו; למרות כל זאת - רובנו יושבים בתשע בערב, לבד, עם חברים או עם כל המשפחה, וצופים ב"האח הגדול".
יושבים וצופים מההתחלה ועד הסוף, מכותרות הפתיחה ועד שהכול איכשהו דועך, כמו כבשים צייתניות. בערב רבים יעלו על זה פוסט נרגש בפייסבוק, בבוקר רבים יקראו בשקיקה מה כתבו על זה בעיתון; ואחר-כך, במשרדים, ננהל שיחה ערה על מה שראינו אמש.
כך ערוץ 2 שוב הביס אותנו. הוא גרם לנו לתלות את המוח לייבוש, להשתיק את המחשבה החופשית, לוותר על הניסיון לעשות משהו משמעותי עם החיים - ובמקום זאת לטבוע בתוך הכורסה, לצחוק ולצעוק ולהתרגש, על-פי מחיאות-כף שלא נשמעות אך נראות היטב.
ערוץ 2 - וליתר דיוק, אנשי שידורי קשת - מכירים אתכם היטב, יותר טוב מאמא שלכם, מהאישה החוקית, מהחבר הכי טוב, מרופא המשפחה או מהסמל הפלוגתי. "האח הגדול" יודע מה אתם אוהבים, למה אתם משתוקקים ואיך תמשיכו לבהות במסך במשך דקות ארוכות - בלי למצמץ, בלי לחשוב - עמוק לתוך הערב.
טראש טלוויזיוני
כל מה שמעניין אתכם, בסופו של יום, בשורה התחתונה, הוא להציץ לשכנה. או לשכן. או לשכנים. להיכנס להם לתוך חדר המיטות (אז מה אם לא רואים כלום), להידחף לשיחות האינטימיות שלהם (אז מה אם הן משעממות כמו קיר), לעודד אותם כשהם חוטפים עצבים (אז מה אם יש סיכוי רב שזה מבוים) - בלי שאתם מעלים בדעתכם שאתם הגיבורים הראשיים בפארסה המתרחשת לנגד עיניכם. אתם אלה שיושבים בכלוב. אתם אלה שמשתתפים בניסוי. אתם גם אלה שמשלמים - ותשלמו - את המחיר.
אבל אתם אנשים גדולים, בוגרים. אתם יכולים לבחור. ואם בחרתם לבזבז את הערב, שעות יקרות מחייכם שלא ישובו עוד, על טראש טלוויזיוני - זו זכותכם המלאה. רק אל תבכו על זה. בפייסבוק, בטלפון, במטבחון. רק אל תספרו כמה זה היה נורא, משפיל, שוביניסטי, עילג, פרימיטיבי, מטופש או בלתי נסבל.
אתם, שצופים באדיקות בשידורי "האח הגדול" (כולל הערוץ שמשדר 24 שעות ביממה); אתם, שמעבירים ביקורת נוקבת עד קשה על הדמויות, על הערכים, על העברית ועל הניצול; אתם, שרואים ובוכים - איך אתם לא מתביישים? כמה גלונים של התחסדות, או צביעות, לגמתם? אתם חושבים שאתם באמת טובים יותר מכל השאר? לא, אתם לא.
אתם מכורים, תודו
אולי תודו, סוף-סוף, שאתם מכורים ל"האח הגדול". אולי תסכימו להתוודות שכל פיפס שם מרתק אתכם. אולי תקלפו מעל עצמכם את מסכת ההתנשאות, ואל תשחקו לי אותה אניני-טעם, כי אתם לא.
שידורי קשת, או רשת, ולפעמים גם ערוץ 10, מצליחים להאביס אותנו מדי ערב בשלל משדרים בגובה המדרכה, עם נפח אינטלקטואלי של בלון מפוצץ - ואנחנו, שמתלוננים כמה זה רע - ממשיכים לצפות בזה במקום להתמרד.
הישראלי המתבכיין הוא גם זה שלא הולך להצביע, שלא יוצא להפגין נגד מה שמציק לו ושלא אומר כלום גם כשהוא יודע שמרמים אותו. אז מה הפלא שהוא צופה ב"האח הגדול" באדיקות רבה ומעלה את מפלס הרייטינג בעוד כמה אחוזים? נו, מה חדש?