מירי רגב / צילום: איליה מלניקוב
מודה: פרצתי בצחוק שכשקראתי לראשונה על מינויה של מירי רגב לשרת התרבות (והספורט). "מירי רגב שרת התרבות" - זה נשמע כמו מערכון ב"ארץ נהדרת". האשה, הכפיים ודגל ישראל, עם שפת הרחוב, הקללות, העלבונות שהטיחה במגזרים שלמים, מייצגת את כל מה שאינו נחשב תרבותי ו/או הולם.
אלא שבמחשבה שנייה, רק רגב יכולה לשנות את פני התרבות בישראל, דווקא בגלל שאינה תרבותית במובן "המערב אירופאי" של המילה. רגב יכולה להציל את התרבות המקרטעת שלנו ופעם אחת ולתמיד להגדיל את התקציב שלה לסכום שלא יבזה את מדינת ישראל ואמניה.
בסיס תקציב התרבות והספורט ל-2015 עומד על פחות ממיליארד שקל. מי הגאון שהדביק את התרבות לספורט לא ברור לי, אבל אין ספק שהסכום מגוחך. לשם השוואה, עלותו הכוללת של תקציב הביטחון עומדת על 100 מיליארד שקל. תקציב התרבות מגיע בקושי ל-0.18% מתקציב המדינה, בעוד תקציב הביטחון הוא "רק" 18% ממנו, לטענת אלה הפועלים ללא לאות להגדיל אותו, ומצליחים.
בשנה האחרונה יצאו האמנים והיוצרים בקמפיין גדול ומנומס, שמטרתו היתה להגדיל את התקציב ל-1% מתקציב המדינה. הם פרסמו באנרים באינטרנט, התראיינו בכל מקום ואף הקריאו בהטעמה "קול קורא" לפני כל הצגה בצורה תרבותית וגבוהת מצח. המאמץ המסוגנן שלהם הניב עוד 120 מליון שקל, שזה לא מעט יחסית לפירורים שהתרגלו אליהם, אבל מהווה בדיחה במונחים לאומיים.
ולכאן נכנסת השרה רגב.
יכול להיות שהיא "בהמה", כפי שכינה אותה גברי בנאי. אז לא נשלח אותה להנחות את פסטיבל אבו-גוש ולנתח את ספריה של עמליה כהנא כרמון. את זה נשאיר לאלה שמבינים דבר או שניים במוסיקה קלאסית וספרות עברית. מירי רגב מבינה בפוליטיקה. בממשלות נתניהו לדורותיהן, האג'נדה של "מה שלא משיגים בכוח אפשר להשיג ביותר כוח" עובדה לא רע - וזו בדיוק המומחיות של רגב. היא תדע איך ללחוץ, איפה לאיים ומתי לנבל את הפה אם צריך, כדי להשיג את מה שהיא רוצה, זאת אומרת לשרת באמונה את התרבות שמשוועת למישהי כמוה.
מעבר לאגרסיביות, רגב היא פוליטיקאית חרוצה. לא ראיתי הרבה פוליטיקאים אליטיסטים שחרשו כמוה את הארץ ב"רגב מוביל", הטנדר שהביא אותה לכל חור נידח בארץ, במהלך קמפיין הבחירות של הליכוד, כשהיא חדורת שליחות ומסורה למשימה. אבל, ראיתי הרבה מצקצקים ומצחקקים עליה.
אם אמני ישראל חפצי חיים ושינוי, ורוצים לראות את היצירה הישראלית פורחת באולמות ראויים ולקבל משכורת שהולמת את עבודתם, הם צריכים לחבק את רגב ולא לעשות לה זובור. וכן, אם צריך, לחשוק שפתיים כשיברחו לה אמירות לא הולמות בדרך להשגת המטרה המשותפת: תרבות ישראלית גאה ומתפקדת ולא, כפי שזה נראה היום, ערימת אמנים מוכשרת, מיוסרת ורעבה, שמקבצת נדבות.