אבי ניסנקורן / צילום: בועז אופנהיים
האם ההסדר שנחתם ביום חמישי האחרון בין ההסתדרות, ההנהלה והעובדים, בסיום מלחמת התשה של 4 חודשים, בלי שהתלוו אליו קריאות מסורתיות של "הללויה! ניצחנו!" מאף אחד מהצדדים, הוא תחילתו של שינוי, תודעתי ומעשי, במערכות היחסים בין הנהלות לוועדי עובדים חזקים ומוגנים - שכל כולו נובע מהבנה, שמוביל כנראה יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, שניצחון חד-צדדי זה רע, ש-WIN WIN זו הדרך. וכמו שהוא נשמע עוד אומר בימים האחרונים בעניין הסדר כיל: "אין תחליף לחובה להגיע להסכמות", ו"יחסי עבודה זה תן וקח", ותיאור שנתן לגישה הבסיסית שלו: "אין ברירה אלא להגיע להסכם שיש בו ניצחון לשני הצדדים, שכן ניצחון לצד אחד - לא יחזיק לאורך זמן ויתפוצץ בפנים".
נלך עוד צעד: האם אפשר להניח, לקוות, שההסדר שנחתם, המאפשר להנהלה סוג של גמישות ושיקול דעת עצמאי, אבל לא מתפרע ובתיאום עם הוועד, בניהול כוח-אדם - ובמקביל משמר לעובדים חומת הגנה של ועד מאורגן והסתדרות והבטחה שיש מי ששומר להם מקום העבודה - יחלחל גם לחברות העסקיות בשליטה פרטית-ציבורית שפעם היו ממשלתיות אבל עד היום, שנים רבות אחרי ההפרטה, לא הצליחו לשנות את התרבות הניהולית שלהן וחלקן אף בדרך לסכנה קיומית, גם בגלל יחסי עבודה מעוותים הממשיכים להתקיים בהן. ואולי אחרי זה יגיע הסדר הנכון גם לחברות הממשלתיות?
אפשר שהסכם כיל הולך להיות הצד השני של אופי תקופת אבי ניסנקורן כיו"ר ההסתדרות. מצד אחד פעילות אינטנסיבית להרחבת כוחה של עבודה מאורגנת בכלל ובחסות ההסתדרות בפרט, באמצעות הנעת התארגנויות עובדים בתאגידים ועסקים פרטיים - ומצד אחר הבנה שמול זה יצטרך לבוא שינוי דרמטי ביחסי העבודה. מצד אחד אין לוותר על כמה עקרונות יסוד: העלאת שכר מינימום, נגד עבודת קבלן, זכות ההתארגנות וזכות השביתה. מצד אחר, נגד המונח ניצחון ביחסי עבודה מול הנהלות ובעלים, וחשיבות ההגעה לאיזונים נכונים כי אחרת השבר יגיע - ולא לעסוק רק בהגנה על עובדים כשהחברה מתדרדרת למצב של פשיטת רגל בפועל.
עידן עופר וניר גלעד, בעל השליטה ומנהל החברה לישראל ששולטת בכיל, אינם דמויות אהודות ציבורית, וזה בהתבטאות צנועה. השכר, ההתנהלות, הריחוק היהיר. לכן הם יכלו להרשות לעצמם להגיע למעמד של משבר עובדים בנוסח "יראו וייראו", למרות היות החברה רווחית ושכר מנהליה גבוה במיוחד. אבל אז נכנסו הבחירות - והכול הפך לסמל. סמל טוב וסמל רע. השניים נראו והצטיירו כמי שרוצים לשבור את הוועד החזק של כיל ועובדי הדרום. והוועד וההסתדרות נראו כמי ששומרים על האינטרסים של ראשי המפלגות הסוציאליסטיות, מול "הקפיטליסטים" רודפי הבצע והורסי העבודה המאורגנת.
התוצאה לעומת זאת מתונה וסבירה. אפילו נאמר נכונה לשני הצדדים. ולמשק.
4,900 עובדים יש בכיל ישראל. בשני המפעלים שבהם הייתה השביתה, ברום וים המלח - 2,300 עובדים. לפני כמה חודשים יצאה החברה בתוכנית התייעלות לשני המפעלים שכללה, במקביל לצמצומים דרמטיים במטות החברה בכלל, גם צמצום מצבת כוח-אדם שכללה 270 עובדים שיסיימו עבודתם, 160 בפרישה מוקדמת ו-110 בפיטורים. אחרי ארבעה חודשי שביתה מסתיימת התוכנית ב-42 מפוטרים, בהדרגה, כאשר לוועד זכות וטו על 4 עובדים, כלומר כנראה רק 38 עובדים יפוטרו (19 בכל חברה עם 400% פיצויים), ו-210 יסיימו במסלולי פרישה מרצון. בתנאים טובים (הלוואי על כל המפוטרים במשק).
עוד כללה תוכנית ההנהלה איחוד חדרי פיקוח, צמצום משמרות וגם ניוד עובדים, ניהול תקנים והחלטה לגבי מסלולי התקדמות של עובדים. מעל כל זה הייתה עם אמירה, לא מודגשת אבל עקרונית, לא ספציפית אבל מרחפת, של סמכות הנהלה לנהל. של שינוי אופי היחסים בין ההנהלה לעוד באופן שאינו עוד ממשלתי-הסתדרותי, אלא עצמאי-ציבורי. השיח על הפיטורים, בפרישה מוקדמת או בפיטורים, היה בסופו של דבר קל יותר. זה היה המרווח שאפשר לוועד מצד אחד ולהנהלה מצד אחר להתמקח על התוצאות האחרות. ניוד העובדים היה לסוג של בעיה שלא היה לה פתרון במשך שעות וימים רבים של שיחות. ניוד עובדים מאפשר גמישות למנהלים אבל מאיים מאוד על כוח הועדים.
ההסכם קבע: יהיה ניוד, לפי החלטת הנהלה, אבל בזמנים מוגדרים מראש, עובדים בודדים בלבד בכל פעימה אפשרית. אפשרות הניוד מותרת עכשיו, בימים אלה עם החזרה לעבודה, ותהיה מינימלית, כאשר פעימה נוספת של ניוד תהיה אפשרית במימוש אחת מתוכניות ההתייעלות, בכל המפעלים בעתיד. בכל מקרה מדובר בהעברה של בודדים ממפעל למפעל, ורק אחרי הודעה ועדכון הוועד, הסבר על הצורך, אבל בלי תנאי של אישור והסכמת הוועד.
ההסתדרות המשיכה להתנגד לניוד, כנראה מחשש שיזלוג לתאגידים אחרים שבהם יש הסכמים קיבוציים האוסרים על ניוד, הוועד לא התחייב שלא להשבית מפעלים במצב של מימוש עתידי של הניוד, וההנהלה הבהירה שהיא מבינה את עוצמת החששות לכן תגביל את עצמה כמה שניתן. בזכות ההסכמה לניוד - התחייבה ההנהלה להימנע מפיטורים נוספים במהלך 3 השנים הקרובות.
זה לקח 4 חודשים. הוועד נשאר חזק, ההסתדרות חזקה, ההנהלה חזקה, אבל כל אחד מהם קצת פחות חזק משהיה. ואף אחד לא באמת ניצח.