כשמדברים על דבקות באמנות התיאטרון, גם אם על חשבון המסחריות של ההצגה, נדמה כי אפשר להצמיד את "יחזקאל" של תיאטרון החאן לערך המילוני של ההגדרה. הצגה עדינה ומרגשת, שעיבד לבמה הבמאי רוני ניניו, על-פי רומן בציורים שחיבר האמן מיכאל קובנר בהשראת אביו - אבא קובנר. הצגה שהיא מעיין ניסוי בתיאטרון המשלב בין הסיפור המוגש באמצעות הציורים ובין זה שמגישים השחקנים; כאשר שירתו הנוקבת של קובנר האב, מראשי מרד גטו וילנה, מרחפת מעל.
הסיפור, שאותו תיאר קובנר הבן כניסיון דיאלוג עם אביו המנוח, מתחקה אחר יחזקאל, שמתגורר בגפו בירושלים. השנה היא 1991, אזרחי ישראל צמודים למסכות האב"כ, ודווקא עכשיו מגיעים לביקור מולדת מארצות הברית נוני, נכדו של יחזקאל, ביחד עם אמו איבון. עמוס, בנו של יחזקאל, נשאר בארצות-הברית, לאחר שהפעם האחרונה שבה פגש את אביו, הסתיימה בפיצוץ.
תפאורת הבמה היא שולחן העבודה של קובנר האב, שם גם כתב את שירתו, וסלון ביתו, שם לגם תה עם פעמיים סוכר - כאשר משני הצדדים מסכים המעשירים את הבמה עם הציורים המוקרנים.
אותם ציורים, שכפי שמסביר ניניו בתוכניית ההצגה, מתפקדים כשחקן לכל דבר ועניין, ובכך גם ייחודם בעבודה זו. הם אינם רקע וגם לא תפאורה - ובמידה רבה יש בהם עוצמה שגם ההופעה הבימתית אינה יכולה לה.
כך, למשל, כאשר נדרשות הדמויות להציג אירוטיקה, הציור יראה את החזה החשוף של הסטודנטית הצעירה וייתפס כרגע מעודן, בעוד שאם השחקנית אכן הייתה מתפשטת, היו כולם עוסקים בפרובוקציה שבדבר.
השואה ואנחנו
ניניו, שעבודתו הקודמת בחאן, ההצגה "דוחקי הקץ", הייתה ריאליסטית כתחקיר עיתונאי, ומכאן גם הרבה פחות אפקטיבית על בימת התיאטרון - מתרחק מכך הפעם. בצורה, לא במהות. הוא בוחר להשתמש בקובנר על מנת להטיח דברים חריפים לא פחות בחברה הישראלית, ובמקום שתופסת השואה, גם ככלי להלבנת המצפון.
כך, למשל, כאשר יחזקאל מסביר לנכדו שהוא לא צריך מסכת אב"כ, כי זו לא מלחמה אמיתית, כמו שהייתה באירופה - כולנו יכולים להזדהות, ואולי גם להגניב חיוך לנוכח התחושה הדבילית שזכורה מהסתובבות עם הקופסה החומה ועם בהלת המסקנטייפ שתקפה את המדינה.
אבל כאשר עמוס הבן, חייל מילואים, מספר לאביו גיבור המרד, על קצין שהתעלל כך סתם בילד פלסטיני בשטחים, עד שזה מת, ומעז לעשות את האנלוגיה אל פשעי המלחמה של הנאצים - הלב נצבט, כי קשה לנו לתפוס את עצמנו כקלגסים. זו אמנם אינה אותה המלחמה, אבל משהו במוסר היהודי נסדק כהוגן, אם הוא מקבל באדישות את השחטת הנפש של חייליו, וניניו מכוון אל עצם ההשוואה של כל מעשה אל "השואה", כמה שהופך את כולם לאדישים. ומי אינו מכיר את ה"מה הם מטיפים לנו" שחוצה מראש הממשלה ועד לאחרון האזרחים. מונולוג הבן, שמבוצע בתנופה על-ידי דודו בן-זאב, מתפקד היטב כרגע השיא של ההצגה, ומותיר מקום לחשבון נפש.
זוהי הצגה רבת מעלות, והשחקנים זוקפים לזכותם כמה מהן. אריה צ'רנר הנפלא, שמשחק את דמותו של יחזקאל, עושה זאת במיומנות וברגישות. מצד אחד הוא קר, מרוחק, מצד שני, פקעת רגשות שרק מבקשת להתפרץ, כאשר נכדו בסביבה. יעל טוקר ודניאל גל, שמגישות את הדמויות הנשיות שסובבות אותו, מגישות משחק בשל וטוב. טוקר מגלמת את אשת הבן איבון ואת חברת המשפחה צ'לה, שם היא ממש פורחת. גל מגלמת את הסטודנטית המשוחררת, ועושה זאת עם המון ביטחון עצמי.
לסיכום, הצגה ראויה שמוגשת היטב, ושברגעים שבהם הסינרגיה בין האמנויות פועלת במלואה, מצליחה גם לגעת בשלמות החוויה.
"יחזקאל" על-פי מיכאל קובנר, עיבוד לבמה ובימוי: רוני ניניו, החאן.
* ציון: 9