במבט ראשון היה קשה לאתר מי אחראי לשטף הצעקות שבקע מהרמקולים שסביב רחבת הריקודים שליד הבריכה. במבטא צרפתי כבד, תוך שילוב המילה "סקסי" (במלרע, כמובן) ועל רקע להיטים מפוקפקים משנות ה-70 וה-80, הקול האנרגטי האיץ ברוקדים שמילאו את הרחבה לזוז ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה, ואז להרים את הידיים ולרקוע ברגליים ולצרוח "הו!" ו"הא!".
הרוקדים - צרובי שמש, סמוקי אף ולבושים כמעט כולם בחולצות עם לוגו קלאב מד או המספר "45" שהפך לסמל המועדון - צייתו כולם לפקודות. הרוקדים ידעו בדיוק מה מצופה מהם ולא חרגו בצעד מהכוריאוגרפיה שחמישה עובדי קלאב מד וילד אחד ביצעו בינתיים על-גבי הבמה. הם ניצבו בארבע או בחמש שורות ארוכות, והזיזו את גופם בתזמון מושלם. על פרצופי כולם היו חיוכים רחבים להחריד. לא יכולתי שלא לתהות ביני לבין עצמי אם מנהל כפר הנופש, צרפתי מטופח ומזוקן בשם ברונו, מוביל בסתר מדיניות של ערבוב חומרים אסורים כלשהם, או לפחות ציפרלקס, לתוך מי השתייה של הנופשים. מוכרחים, אבל ממש מוכרחים, להיות שמח.
ואני ממש רציתי להיות שמח. נסיעת העיתונאים לקלאב מד גרגולימנו (Gregolimano) שבאי היווני אוויה, לפני כמה שבועות, לא רק הייתה הפעם הראשונה שלי בכפר של רשת הנופש הפעיל הצרפתית, אלא גם סוג של סגירת מעגל. שכשהייתי בן 14-13 - לא נעים להודות - הייתי ממש אובססיבי על קלאב מד. למה בדיוק? שאלה טובה. ברמה השטחית, השם הזה אצר בתוכו אין-ספור פנטזיות על זלילות וסקי מים וריקודים לתוך הלילה וכדורעף על החוף ואולי אפילו על רומן בוסרי עם נערה מצרפת שפומפמו על-ידי חבריי לחטיבת הביניים בכל פעם שכולם חזרו ללימודים אחרי חופשה. ברמה העמוקה יותר, קלאב מד גילם עבורי את הרצון העז - והמאוד בלתי ממומש - לכך שההורים שלי יהיו מגניבים.
הטקס המשפיל היה חוזר על עצמו שלוש פעמים בשנה: אחרי סוכות, אחרי פסח ואחרי החופש הגדול. כשכולם סיכמו את חוויותיהם מהחופשות, הייתי שומע שוב ושוב על הבופה הבלתי נגמר שהזין אותם, על סירות המנוע האימתניות שמשכו אותם, ועל אווירת הקרחאנה הכללית, ומוריק מקנאה. את החוויות המשפחתיות שלי, על השכמה ב-7:00 בבוקר ועל מירוץ בלתי נגמר להספיק לראות עוד מוזיאון ולבקר בעוד אתר היסטורי, הייתי שומר בלב. התחננתי בפני ההורים שלי שיזמינו חופשה בקלאב מד ויהיו כמו שאר ההורים. מיותר לציין שתקוות האגאדו הגדולות שהיו לי בשבילם התנפצו שוב ושוב לרצפתו של עוד מוזיאון. עד היום לא זכיתי לראות אותם דוחפים אננס, משקשקים עצים וזזים שמאלה, ימינה, למעלה ולמטה.
ספרטה של ארבעה קלשונים
קלאב מד גרגולימנו נמצא במרחק של שעתיים וחצי נסיעה וחצי שעת הפלגה מנמל התעופה מרקו פולו שבאתונה. בהתאם למסורת "הכול כלול" של קלאב מד, מי שיבחר להעביר שם את חופשתו יכול לשחרר את הדאגה לסידורי ההגעה. נציג מנומס של המועדון יחכה לכם בשדה, יעלה אתכם על רכב גלגלי ואז על מעבורת. עם העגינה ברציף שמול המועדון יחכו לכם GO's (מארגנים נחמדים - בתרגום מילולי; עובדי המקום - בכל תרגום אחר), שידאגו להעביר את הכבודה שלכם לחדרים ולספק לכם את סרט היד שעד לרגע עזיבתכם ישמש כמפתח שלכם לכל תענוגות הקלאב.
האתר שבו בנוי המועדון הוא לא פחות ממרהיב. הוא ממוקם למרגלות הר גדול וירקרק, ורצועת החוף שבה הוא מתהדר רחבה ומזמינה מאוד. הכפר כולו מטופח, נקי ונעים מאוד. לרוע המזל, גם היתוש היווני מעריך את כל השפע הזה, ומהשעה חמש אחר הצהריים הוא ובני מינו פושטים על המקום בהמוניהם. מאז שטיילתי בג'ונגלים של ברזיל לא ראיתי נחישות יתושית שכזו.
אף שסניף גרגולימנו מתהדר בארבעה קלשונים (ביקום האלטרנטיבי של קלאב מד אין כוכבים, וארבעה קלשונים מייצגים את דרגת היוקרה הגבוהה ביותר), החדרים בכפר ספרטניים משהו. לא יחכו לכם בהם חלוקים או נעלי בית, אין בהם אמבטיה ולא מכונת קפה. אפילו קומקום וכמה שקיקים של קפה נמס אין בהם. המסר ברור: החיים במקום נועדו להתקיים במרחבים הציבוריים של המועדון. החדר נועד לשינה בלבד.
ואכן, המרחבים הציבוריים מציעים לנופש האנרגטי שפע של פעילויות. על רצועת החוף היפהפייה שהמים הנושקים לה צלולים ותכולים כמו בפרוספקטים, תוכלו להיצלות בשמש או לנטוש אותה לרגע לשם טבילה. אם תנוח עליכם הרוח תוכלו לצאת ממנה להפלגה של חצי יום באיים שבאזור, ואז לחזור ולשחק כדורעף או כדורגל או לצלול או להתחבר לסירה שתגרור אתכם אנה ואנה על-פני הגלים בליווי מדריכים מקצוענים ומסבירי פנים. נמאס לכם מהחוף? אין בעיה. בכל רגע נתון תוכלו להצטרף לשיעורי יוגה או זומבה, להשתמש בחדר הכושר או סתם לנשנש את עצמכם לדעת או לשתות לשוכרה. ובכל רגע אפשר להצטרף למסיבה הבלתי נגמרת שסביב הבריכה.
אבי גישת "הכול כלול"
אימפריית קלאב מד, שנוסדה לפני שישים שנים בכפר נופש צנוע בספרד, המציאה את גישת הכול כלול. על כן, כל האפשרויות שתוארו עד כה - כמו גם האפשרות לצפות במופעים בערב, להפקיד את הילדים בידי מדריכים מסורים וכמובן לזלול ולסבוא כאילו אין מחר - כלולים במחיר החופשה. האוכל, כמקובל במקומות שבהם הכול כלול, מאוד-מאוד מגוון. לצד מאכלים יווניים שהיה ברור שיהיו חלק מהתפריט, אפשר גם לזלול המבורגרים ופיצות ונקניקיות, לטחון אלף ואחד סוגי סלטים ופירות טריים מכל סוג ולבלוס כמויות אין-סופיות של גבינות ועוגות ועוגיות, שאותן תקנחו עם גלידה וקצפת ופצפוצים וסוכריות וסירופים. בקיצור, הבנתם את הראש. למען הסר ספק - גם ברזי הבירה והקולה והפאנטה והסודה פתוחים לשימוש חופשי.
האם כל השפע הזה אכן הביא אותי לקתרזיס שאליו ייחלתי להגיע מאז אמצע שנות ה-80? ובכן, לא ממש. כדי שזה יקרה, צריך היה כנראה לחזור במכונת זמן. אבל כדי ליהנות באמת מחופשה בקלאב מד צריכים לדעתי להתקיים שני תנאים בסיסיים. הראשון שבהם, שלא הייתי קרוב לעמוד בו, הוא היכולת לקבל ברוח טובה את גישת ה"מוכרחים להיות שמח" שמתקיימת בכפר בכל רגע נתון. זה לא מתאים לכל אחד, במיוחד לא לאנשים כמוני, שמתקשים לכבות את המודעות המתמדת לקיומו של מנגנון מסחרי שפועל ללא לאות כדי למכור מוצרים נלווים. השני - להגיע למקום עם ילדים. הצוות במקום ערוך לספק לדרדקים בכל גיל פעילות בלתי פוסקת ומאפשר להורים מותשים לשחרר את הרצועה ההורית. עבור ילדים, עושה רושם, קלאב מד הוא לא פחות מגן עדן.
אבל אולי הביקור בקלאב מד בכל זאת עשה לי משהו. כשנשענתי על הבר שמול הבריכה עם כוס אוזו ביד והסתכלתי על האירופים המחויכים והסמוקים שרקדו מולי, הבנתי שאני פחות או יותר בגיל שבו היו הוריי כששיגעתי אותם בניסיונות שווא לגרום להם להיות מי שהם לא. כפועל יוצא מכך, ההכרה בכך שאני דומה להם יותר מכפי ששיערתי שאהיה לא איחרה להגיע, ומיד לאחר מכן התעורר אצלי צורך אבולוציוני עתיק יומין: ללכת למוזיאון. אולי לא ב-7:00 בבוקר, אבל לא יותר מאוחר מ-9:00. בכל זאת, האנושות מתקדמת מדור לדור - שמאלה, ימינה, למעלה ולמטה, כמובן.
מידע מעשי
כל המקומות לחודשים יולי ואוגוסט בגרגולימנו כבר הוזמנו, אולם המחירים לחופשה ביוני או בתקופת החגים נעים בין 1,180 ל-1,375 אירו לאדם. המחיר מתייחס לחופשה בת שבעה ימים וכולל טיסות, הסעות ופנסיון מלא, בשיטת הכול כלול. פעוטות מתחת לגיל שנתיים פטורים מתשלום. ילדים משלמים כמו מבוגרים.