בנימין נתניהו ומשה כחלון / צילום: ניו מדיה ליכוד
1. "תלת-שנתי". נוסחת המילים הציניות משהו, "תקציב תלת-שנתי", או תקציב מדינה לשנים 2015-2016-2017, הן תכנון מתוחכם של המתנגדים. שכן בכל מקרה אם מתנגדים ואם תומכים, "תלת-שנתי" זה בטח לא. 2015 חולפת במהירות, בפועל נוהלה ומנוהלת תקציבית על ידי החשבת הכללית מיכל עבאדי-בויאנג'ו. כשיגיע המועד המחייב לאישור התקציב בכנסת, ב-5 בנובמבר או אחרי הארכה נוספת ב-20 בנובמבר - השנה התקציבית הנוכחית כבר תהיה, בפועל, מאחורינו. כך שייכתב מה שייכתב ויתקבל מה שיתקבל - על 2015 זה כבר לא ישפיע. אז תלת זה לא.
2. "זה טוב רק לביבי". אכן, לראש הממשלה נתניהו בהחלט טוב, אישית ופוליטית, תקציב ארוך-טווח שייתן לו איזשהו סיכוי לכיסא, שלטון וקואליציה קצת יותר יציבים. איזשהו שקט נטול לחצים תקציביים. בהחלט סביר להניח שזה מה שמניע אותו. העניין הוא שזה גם אינטרס של 'עמישראל' (ההוא שכולם מדברים בשמו...) לא נכון לסגור בנובמבר את 2015 ו-2016, וקצת אחרי חצי שנה, להתחיל מחדש את המסחטה הפוליטית-תקציבית של 2017.
3. "אנחנו בעד דו-שנתי". כך אומרים/ מתבדחים/מתחכמים בכירים באוצר ובראשם אמיר לוי, ראש אגף התקציבים. רק שהם מתכוונים להכנת תקציבי מדינה מחוברים לשנים 2015 ו-2016. כלומר לשנה שכבר נגמרה להם בלי שיצטרכו להתאמץ, ועוד שנה אחת. נראה שמאז תחילת חודש דצמבר 2014 - עת הודיע נתניהו ליאיר לפיד על סיום כהונתו כשר האוצר, וזה היה ממש לקראת סוף הכנת תקציב 2015, יצאו באגף התקציבים לפרישה מוקדמת... אחרת אי-אפשר להבין למה צריך היה להאריך בעוד 200 ימים את מועד הגשת התקציב הנוכחי לכנסת. שכן משרדי הממשלה התנהלו לפי תקציב של 1/12, גם בימים ההפכפכים-תקציבית של צוק איתן והבחירות, וזה שחרר את אנשי התקציבים מכל מאבק ומחלוקות. מעבר לזה - הרי השינויים השנתיים בתקציב הם די שוליים; 10%-15% לכאן או לשם פנויים לרפורמות ותוכניות של שרים וממשלות משתנות. כל השאר די אוטומטי.
4. "לקחי הניסיון הרע מימי יובל שטייניץ". אי-אפשר לקחת משר האוצר שטייניץ (2009-2013) את הרעיון הנשגב של תקציב דו-שנתי, שנחשב לא-מוצלח. רק שהבעיה שהתבררה - גירעון תקציבי עמוק שאילץ את הממשלה בשלהי ימיה, יולי 2012, להעלאה מסיבית של מסים - איננה בעיית אורך ימי התקציב הדו-שנתי. הכישלון נבע מהעובדה שמעקב האוצר אחר התקציב והגירעון המתפתח כמעט ולא התקיימו, והתיקונים, במקום שיתקיימו באופן סדיר וקבוע - הגיעו הרבה יותר מאוחר ממה שצריך. דוח מבקר המדינה כבר ציין כי האזהרות, הנתונים והמכתבים בעניין עומק הגירעון המתפתח זכו להתייחסות רק חודשים אחרי שהחלו להגיע. לכן הבעיה היא לא באורך חיי התקציב, אלא במעקב השוטף, בערנות, בגמישות וביוזמת השינוי שלא תמיד ממומשת; לא בחד-שנתי ולא בדו-שנתי.
5. "הגירעון יברח לנו..." אומרים המתנגדים. למה שיברח? למערכת הכלכלית-הממשלתית יש כמה גורמים שיושבים עם היד על הדופק ומבצעים הערכות תקציביות: אבישר כהן ממשרד החשבת הכללית, עדי ברנדר מבנק ישראל וגם כלכלנים באגף התקציבים. רק צריך לקרוא מה שהם כותבים. אם קוראים - אז מזהים; אם מזהים - גם מתקנים-מטפלים. זה נכון בתקציב חד-שנתי כמו בדו-שנתי. בדיוק כמו באוברדרפט הפרטי.
6. "לא הגיוני לבצע הערכות לשנתיים". ולשנה, שנה-וחצי כן הגיוני? הערכות האוצר, הבסיס להכנת תקציב, מתקיימות בחודשים יוני-יולי בכל שנה, ואמורים להחזיק עד סוף דצמבר בשנה שאחרי. זה לא הגיוני - וגם זה לא הגיוני. אבל זו המציאות. האוצר מעריך ומכין תקציב על סמך ההערכות; לפעמים יש ירידה בהכנסות, לפעמים עלייה בהוצאות. העיקר לזהות ולתקן בזמן.
7. "תקציב קיבעון המונע רפורמות". זו עוד מניפולציה של המתנגדים, שנועדה להשפיע במדויק על משה כחלון כדי שיעמוד בראש ההתנגדות לתקציב דו-שנתי. אבל האמירה איננה נכונה. שר, ממשלה וראש ממשלה שמוכנים להיכנס לעימותים על רפורמות - יכולים להעביר רפורמות ללא קשר לכמה זמן נקבע התקציב. יציבות, שזו מטרת התקציב הדו-שנתי, איננה מקבילה למילה קיבעון. אפילו אפשר לומר שההיפך הוא הנכון: אם השר עסוק מרבית השנה בלרצות שרים וח"כים, שמאיימים לברוח מהקואליציה החלשלושה, לא נשאר לו זמן למאבקי רפורמות.
8. "פוגע בפיקוח הכנסת על ההתנהלות התקציבית של הממשלה". באמת? הרי מיליארדים רבים, שאין להם זכר וסימן בתקציב הרשמי, מתגלגלים מכאן ולשם במשך השנה, כל שנה. הם באים מאיפשהו והולכים לאנשהו, בלי שהציבור יודע, בלי שהכנסת שמה לב, בלי שחברי ועדת הכספים טורחים לפקח ולשאול. חד-שנתי/דו-שנתי, לא משנה את העובדה.
9. בקיצור: תקציב ארוך-טווח, דו-שנתי, שאיננו אידיאלי ברמה הכלכלית, נהפך כורח המציאות במדינה חסרת יציבות, עם בחירות כל שנתיים וקואליציה שיכולה ליפול בכוח ח"כ אחד.