לירן חג'בי / צילום: חדשות 2
אי-אפשר שלא לחוש קצת אמפתיה לסא"ל לירן חג'בי. בכל אופן זה מה שאני מרגיש, גם אם יאשימו אותי בשוביניזם או סתם חוסר רגישות. זה כמובן לא אומר שאני רואה בו את הקורבן בפרשה, או קורבן בכלל. הוא לא. מקובלים עליי דבריה של החיילת המוטרדת מאי פאטל כי "אני זוכרת רק את המעשים הדוחים שביצע בי".
בעסקת הטיעון שאושרה על-ידי בית המשפט מדובר על שיגור מסרונים אובססיבי של לירן אל מאי. בכך הוא הודה. מאי פגועה מתיאור זה של ההטרדות, ומדברת על מעשים דוחים שנעשו בה. לירן טוען כי לא היו מעשים כאלה, ומכל מקום הם הוגזמו מאד. משום כך, הסביר, הוא סירב להתנצל בפני מאי.
הקלות של ההתנצלות
אפשר לגנות את לירן על הסירוב. אבל אפשר גם לנסות לראות זאת קצת אחרת. אין דבר יותר קל מלהתנצל. אומרים כמה מילים, וכולם מרוצים. חייו של לירן היו יותר קלים לו התנצל. אבל הוא סירב לעשות זאת, בנימוק ש"היה פה מסע של פרסומים פוגעניים. לא מסוגל להתנצל בפניה".
כלומר, הוא טוען כי פורסמו על המקרה דברים שאינם נכונים. כנראה שהוא מתכוון גם למאי וגם לתקשורת. בוודאי שלגבי התקשורת יש לו קייס. הפרסומים במקרים כאלה הם תמיד סנסציוניים, מוגזמים ולעתים בלתי נכונים.
אם לירן מרגיש כך, אני חושב שצריך לכבד את החלטתו להימנע מהתנצלות. אני מעדיף זאת על מקרים בהם אנשים מתנצלים מן השפה ולחוץ, רק כדי לעשות את מה שנדרש מהם, ולא תמיד משום שהם באמת מרגישים צער וחרטה (אותה לירן כן הביע). אני לא מבין מי זקוק להתנצלויות הבאות מתוך לחץ, ולעתים כפייה. מה תעזור למאי התנצלות שאין בה כוונה של ממש?
הצלע הנוספת
לא צריך להתעלם מהצלע הנוספת בסיפור זה - צה"ל. בכל פעם שמתגלה פרשה כזאת, אנחנו שומעים הצהרות גבוהות על הערכיות של צה"ל, המוסריות שבו ושאר עקרונות נעלים. ביניהם לבין המציאות בשטח אין הרבה קשר. צה"ל אינו מוסרי יותר או פחות מגופים אחרים במדינה. עובדה זו הוכחה גם במקרה זה.
עם כל הסימפטיה שצה"ל מבקש לשדר כלפי קורבנות של עבירות מין, גם כאן הפער מהמציאות הוא גדול. כשחתמו על עסקת הטיעון עם לירן ידעו שהיא מתנגדת לה; מאי ביקשה לומר את דברה על העסקה בבית הדין - סירבו לה; קצינים בכירים וזוטרים התייצבו לצדו של חג'בי.
אף קצין, בשום דרגה, לא מצא לנכון להיפגש או לפחות לדבר עם מאי, לתת גם לה תמיכה. כלומר, תומכים בתוקף, ומתעלמים מן הקורבן - ואחר-כך הם מדברים על מוסר וערכים?