תומאס המפסון / צילום: קריסטין הוברמן
התזמורת הפילהרמונית הישראלית מארחת בימים אלה את זמר הבריטון האמריקאי תומאס המפסון (Hampson), מהגדולים בתחומו בעולם. המפסון (60), מבצע כאן יצירה בת-זמננו, שחוברה במיוחד עבורו: "לינגואה אנגלורום" ("לשונות של מלאכים"), מאת המלחינה הצ'כית סילביה בודרובה. זו יצירה מרשימה מאוד, שכתובה לבריטון סולו ותזמורת סימפונית גדולה. היא כתובה במספר שפות שונות, כולל עברית וטורקית, ומציבה דרישות מאתגרות למדי עבור הסולן.
בביקורו הקודם בארץ, ביצע המפסון את "עבודת הקודש" של בלוך, וכעת הוא שר יצירה שאחד מפרקיה כולל את "שמע ישראל". "אני לא יהודי אבל זה נכון שזכיתי לבצע יצירות עם קשר חזק ליהדות", אומר המפסון בראיון ל"גלובס". "את 'עבודת הקודש' של בלוך ביצעתי בפעם הראשונה עם לאונרד ברנשטיין, ואז קיבלתי גם את הכינוי 'הגוי מספוקיין' (המפסון נולד בעיר ספוקיין במדינת וושינגטון, ע.ש.). בביצוע השתתף גם חזן יהודי, אז כולם צחקו שהרבי והגוי שרים בלוך".
המפסון מבצע רפרטואר נרחב מאוד, החל מאופרות בשפות שונות וכלה במגוון שירים אמנותיים. במהלך 30 השנים האחרונות הוא הופיע בכל אולמות הקונצרטים ובתי האופרה החשובים ברחבי העולם, ושיתף פעולה עם הסולנים והמנצחים הגדולים ביותר. הוא עוסק באופן נלהב גם בהוראת שירה, וגם בעת ביקורו הנוכחי הוא נותן כיתת אמן לזמרים בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב.
המפסון מספר כי אמו היתה פסנתרנית, וכבר כילד שר תפקידי סופרן ואלט. עם זאת, את דרכו המקצועית התחיל דווקא בלימודי משפטים. "חשבתי שזה יהיה רעיון טוב שתהיה לי השכלה משפטית, ובסופו של דבר השלמתי תואר במנהל ציבורי. אבל בעת לימודיי באוניברסיטה שמעה אותי מורה לפיתוח קול, והיא ניגשה אלי ואמרה שאני חייב ללמוד מוזיקה. הייתי אז בן 18, וההמלצה הזו שינתה את חיי".
- איך משפיעה ההתפתחות המסחרית שקורית היום בעסקי המוזיקה על זמרים צעירים?
"עולם המוזיקה היום הוא מאוד מוכוון ביזנס. כתוצאה, הרבה פעמים סולם ההתפתחות הטבעי של הזמרים הצעירים נשבר. בדור שלי, במאים ובתי אופרה היו מכוונים להתפתחות של זמרים, גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה קולית. כיום, מה שחשוב זה רק צרכי ההפקה והרעיונות של הבמאי. מי שמשלם על זה מחיר הם גם המוזיקה וגם המוזיקאים. לדעתי, הצד הוויזואלי בהפקות אופרה צריך להיגזר מהכוונות של המלחין, ולהיות מכוון קודם כל כלפי המוזיקה וכלפי המבצעים".
- למכוונות הזו לביזנס יש השפעה גם על החלטות אמנותיות?
"בוודאי. הרבה פעמים מנהלי מוסדות התרבות מקבלים החלטות לא לפי מה שטוב לזמרים או למוזיקה, אלא לפי מה שטוב לקופות. כיום, יותר מתמיד, חשובה האבחנה בין אמנות לבידור. לכן אני מקפיד לבצע יצירות מודרניות, כמו זו שאנחנו מבצעים כעת בפילהרמונית".
- נהוג לחשוב דווקא שהקהל רוצה לשמוע את הרפרטואר המוכר.
"אני מאמין שאנשים רוצים לשמוע דברים חדשים ולהרחיב אופקים. אבל מה שקרה הוא שהדגש עבר לצד הבידורי, ובמקביל חלה קיצוניות דתית. בארה"ב, כיום, קשה מאוד לנהל שיחה על שיפור מצבנו בעולם בלי שהשיחה תגלוש לכיוון דתי. אני מאמין גדול דווקא בהומניזם. לא בפוליטיקה ולא בדת, אלא פשוט להבין מה זה להיות בן אדם. הומניזם הוא הערש של השתחררות מקיבעון מחשבתי. וזהו דבר שדורש מאבק, כי הדת מכתיבה דוגמטיות ולא סובלנות. סובלנות פירושה לקבל משהו שאתה לא מאמין בו. וכאן נכנסות האמנויות, כי אליהן כל אחד יכול להתחבר".