דני דנקנר / צלם: תמר מצפי
דני דנקנר תוקף בחריפות את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שמתנגד למתן פטור לדנקנר במסגרת הסכם הפשרה בתביעה הנגזרת בפרשת הבנק הטורקי פוזיטיף.
דנקנר, יו"ר בנק הפועלים לשעבר, שהורשע בהפרת אמונים ובפגיעה בניהול התקין של תאגיד בנקאי בפרשה, מכנה את עמדתו של וינשטיין: "עמדה הנשענת על כרעי תרנגולת וסותרת מושכלות יסוד, אשר אמורות להיות נר לרגלי מי שאמון על שלטון החוק".
באמצעות עורכי הדין יוסי בנקל וניר שמרי ממשרד ראב"ד, מגריזו, בנקל ושות', מוסיף טוען דנקנר, בתגובה שהגיש היום (ג') לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, כי במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו הביע היועמ"ש עמדה הסותרת את עמדתו היום, לפיה לא נגרם נזק כספי לבנק הפועלים חרף ניגוד העניינים בו היה מצוי דנקנר.
לדברי דנקנר, "לאור הסתירה המדוברת בעמדת היועמ"ש יש לדחות את התנגדותו של להסכם הפשרה, ולא להתערב בהיקף הפטור שניתן לדנקנר, כשאר הדירקטורים ונושאי המשרה בבנק".
לפני כשבועיים הגיש וינשטיין לבית המשפט, במסגרת התביעה הנגזרת בפרשת הבנק הטורקי פוזיטיף, את עמדתו, בה הביע התנגדות למתן פטור כספי גורף לדנקנר, אשר "הודה והורשע בכך שפעל בניגוד עניינים ובהפרת חובת אמונים בפרשות נשוא התביעה".
לדעת היועמ"ש, לא ניתן לתת הפטר גורף לדנקנר, ויש צורך לסייג את הפטור שיקבל רק למעשיו שנעשו ברשלנות, במובחן ממעשים שנעשו במודעות - כפי שפורטו בכתב האישום המתוקן בו הודה דנקנר והורשע.
התביעה האזרחית הנגזרת הגיעה על רקע הליך פלילי שהתנהל נגד דנקנר, שעסק, בין היתר, בפרשת הבנק הטורקי. התביעה, שהוגשה נגד דנקנר ונושאי משרה נוספים בבנק הפועלים, נסובה על נזק שנגרם לבנק בשל ההתקשרות בעסקה לרכישת בנק פוזיטיף בניגוד עניינים.
יצוין כי התנגדות וינשטיין לכך שיינתן לדנקנר פטור במסגרת הפשרה בתביעה הנגזרת מבוססת, בין היתר, על קביעות של בית המשפט העליון, שדן בערעורו של דנקנר ופסק מפורשות כי "אין להקל ראש בפגיעה בניהול תקין של הבנק שנגרמה עקב מעשיו של דנקנר, בייחוד נוכח מעמדו הרם בתוך הבנק".
למרות האמור, דנקנר מוסיף וטוען בתגובה שהגיש היום כי במסגרת כתב האישום המתוקן שהגישה המדינה כנגדו נקבע כי "הנהלת הבנק והדירקטוריון סברו כי הפיצוי שסוכם סביר והולם בנסיבות העניין ותואם את אינטרס הבנק".
כלומר, לטענת דנקנר, אף לשיטת המדינה לא נגרם לבנק הפועלים נזק מכל סוג שהוא כתוצאה מחתימת הסכם הפשרה עם קבוצת RP.
לטענת דנקנר, גם גזר הדין שניתן בעניינו קבע מפורשות כי מעשיו של דנקנר בפרשה זו לא גרמו לפגיעה כלכלית בבנק. "כך אף ראה בית המשפט העליון את הדברים בגדרי פסק דינו בערעור; שם הדגיש כי לא נגרמה לבנק פגיעה כלכלית; כי לא היה במעשי המשיב משום סטייה מן השורה; וכי מתן הפיצוי ל-RP היה לטובת הבנק", הוא טוען.
"עמדת היועמ"ש נשענת על כרעי תרנגולת"
דנקנר אינו בורר במלים ומוסיף ותוקף את היועץ המשפטי לממשלה, בכותבו בתגובה כי "כלל לא ברור מאין לקח לעצמו היועמ"ש חירות לטעון בעמדתו לפני בית משפט נכבד זה את ההיפך הגמור, קרי לטעון כי בהליך הפלילי נקבע, כביכול, כי המעשים שנעשו על-ידי המשיב נשוא התביעה דנא גרמו לבנק נזקים, וכי המשיב היה מודע לתוצאה זו, ולכן יש לשלול ממנו את הפטור שניתן ליתר הדירקטורים ונושאי המשרה".
עוד טוען דנקנר כי עמדת היועמ"ש מנסה באופן מלאכותי לקשור בין הימצאותו בניגוד עניינים לבין שאלת קיומה (או אי-קיומה) של עילת תביעה בידי הבנק עקב פשרת RP.
"משהביע היועמ"ש עמדה ברורה בהליך הפלילי, לפיה מעשי המשיב בקשר עם פשרת RP לא גרמו לבנק לנזקים, וכי הפשרה שהושגה הייתה לטובת הבנק - מנוע הוא מלטעון כעת כי יש להגביל את היקף הפטור שניתן למשיב, בשל הנזק שנגרם כביכול לבנק", טוענים עורכי הדין של דנקנר, ומוסיפים כי "סתירה זו מקימה כנגד המדינה השתק שיפוטי, המונע ממנה להתנגד להסכם הפשרה בנימוק זה", וכי די בכך כדי להביא לדחיית התנגדותו של היועמ"ש.
"אף לגופם של דברים, עמדת היועמ"ש נשענת על כרעי תרנגולת", טוענים עורכי הדין של דנקנר, שכן היועמ"ש מבקש לטעון כי יש להגביל את היקף הוויתור כלפי המשיב, לאור הקביעות בהליך הפלילי. אלא שכאמור, לטענתו, הקביעה בהליך הפלילי אינה מלמדת כי דנקנר היה מודע לנזק שנתבע במסגרת התובענה הנגזרת, מה גם שכאמור לעיל, המדינה הודתה באותו הליך ממש כי לא נגרם לבנק נזק כתוצאה מהתקשרות זו.
דנקנר מדגיש בעניין זה כי בניגוד לנאמר על-ידי היועמ"ש, לא זו בלבד שלא נטען בכתב האישום המתוקן כי המשיב פעל "מתוך מודעות למעשה ולתוצאותיו" - אלא אף "נקבע שם מפורשות כי לא נגרם לבנק כל נזק כתוצאה מפשרת RP, ועל כן ממילא אין כל טעם משפטי או 'ערכי' לשנות מהיקף הפטור שניתן לדנקנר במסגרת הסכם הפשרה".
וינשטיין: באי-כוחו של דנקנר לוקים בחוסר הבנה
מהיועמ"ש יהודה וינשטיין נמסר בתגובה כי טענותיהם של באי-כוחו של דני דנקנר, שכביכול קיימת סתירה בין עמדת היועץ במסגרת הסכם הפשרה בתביעה הנגזרת לעמדת המדינה במסגרת ההליך הפלילי, מראות כי הם לוקים בחוסר הבנה.
"עמדת היועץ לגבי הפשרה בתביעה הנגזרת עוסקת בשאלה האם נושא משרה שהורשע בהפרת חובת אמונים ובביצוע עבירות ביודעין, יכול ליהנות מחסות הסדר פשרה בתביעה אזרחית המבוססת על אותן עובדות, ואשר במסגרתו משלמת חברת הביטוח של נושא המשרה פיצויים לחברה. כך למעשה 'קונה' נושא המשרה הפטר מהליכים אזרחיים באותו עניין. אולם חוק החברות אוסר באופן מפורש לבטח נושא משרה בגין הפרת חובת אמונים ופעולות שנעשו בכוונה.
"השאלה אם נגרם נזק או לא אינה רלבנטית לעמדה עקרונית זו בדבר האפשרות להפעיל ביטוח נושאי משרה במקרה זה".
רקע: מבנק הפועלים למאסר
בדצמבר 2013 שלח שופט המחוזי בתל-אביב, צבי גורפינקל, את דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים לשעבר, לשנת מאסר בפועל, והטיל עליו קנס בסך מיליון שקל. זאת, לאחר שדנקנר הורשע, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של הפרת אמונים בתאגיד, פגיעה בניהול התקין של תאגיד בנקאי (בנק הפועלים), קבלת דבר בתחבולה מבנק DHB ההולנדי וקבלת הלוואה בתחבולה מבנק הפועלים.
בהמשך, בחודש יולי 2014, החליטו שופטי בית המשפט העליון להקל בעונשו של דנקנר ולהפחית את העונש ל-8 חודשי מאסר בפועל. דנקנר סיים מאז לרצות את עונשו.
בהחלטתם להפחית מעונשו של דנקנר, מתחו שופטי העליון, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות, ביקורת על שופט המחוזי גורפינקל וקבעו כי הוא הסתמך בגזר הדין על עובדות שלא הופיעו בכתב האישום המתוקן שבו הורשע דנקנר.
למרות שהחליטו להקל בעונשו של דנקנר, הדגישו שופטי העליון את חומרת מעשיו. "אין להקל ראש בפגיעה בניהול תקין של הבנק שנגרמה עקב מעשיו של דנקנר, בייחוד נוכח מעמדו הרם בתוך הבנק".
לדבריהם, "אין צורך להעמיק חקר כדי להבין כי ההתנהלות הזו משדרת מסר גרוע כלפי שאר עובדי התאגיד, ואין גם צורך להסביר את חשיבות הניהול התקין בגופים מעין אלה, המהווים נדבך חשוב בכלכלה הישראלית ומחזיקים בכספי הציבור הרחב".
דנקנר הורשע בנוסף בקבלת שוחד במשפט פרשת הולילנד, ונגזר עליו עונש של 3 שנות מאסר. דנקנר הגיש ערעור על ההרשעה ועל העונש בפרשה זו. עונשו מעוכב עד להכרעת העליון בערעורו.