הפסטיבל התקשורתי סביב פסטיבל הקולנוע בירושלים החל השנה מוקדם מן הרגיל: בעקבות חשיפת "גלובס" כי בין הסרטים שבפסטיבל יוקרן הסרט התיעודי הישראלי "אל סף הפחד" העוסק בחייו האישיים של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, עורר את תגובתה המהירה של שרת התרבות הנכנסת מירי רגב, שאיימה למנוע תמיכה תקציבית בפסטיבל אם הסרט יוקרן במסגרתו. האיום עבד, הסרט מצא את דרכו מחוץ לתוכנייה, ורגב המשיכה במסע צנזורה חוצה תרבות.
הבמאי שלומי אלקבץ ("גט"), שאמור היה לשמש כשופט בפסטיבל, הודיע בסוף השבוע האחרון כי הוא פורש מחבר השופטים, כמחאה על ביטול הקרנת הסרט.
ביום חמישי ייפתח הפסטיבל, בלי "אל סף הפחד" אך עם למעלה מ-200 סרטים מכל העולם.
הנה כמה סרטים מומלצים:
"ארץ פצועה"
בימוי: ארז תדמור (ישראל, 2015)
סרט שנכנס ברגע האחרון לתוכנייה, ומהווה את הישגו הגדול של הפסטיבל בתחום התחרות העלילתית הישראלית. עלילת הסרט מתרחשת בעיר חיפה, שאף הייתה שותפה במימונו, ולכן טבעי היה לו היה מוקרן הסרט בפסטיבל הסרטים הצפוני. אולם הקרנתו בירושלים משרתת את הסרט טוב יותר לקראת פרסי אופיר ולקראת היציאה לקולנוע - בולטות בפסטיבל ירושלים, מסע שמתחיל כמה חודשים לפני פרסי אופיר, עשוי למשוך אליו הרבה חברי אקדמיה וכן להקנות נתח תקשורתי לא מבוטל, כזה המעמיד את הסרט במוכנות תודעתית טובה יותר לקראת פרסי אופיר.
האירוע המכונן בסרט הוא פיגוע שמתרחש בחיפה, שבעקבותיו מגיעים לבית החולים בעיר עשרות הפצועים - ביניהם גם המחבל, שנפצע קשה, מה שמעמיד את הרופאים בפני קונפליקט קשה מנשוא. ארז תדמור ("זרים", "סיפור גדול", "הבן של אלוהים"), שעד כה ביים את סרטיו בשיתוף עם במאי נוסף, ניצח לבדו על ההפקה המורכבת הזו. התוצאה מוצלחת במיוחד. ראוי לציון הצילום של אסף סודרי, שהצליח ליצור מרחב מתוח בחללים דחוסים של בית החולים, והעניק לסרט נגיעות יפות של פילם נואר. אולי אף מחווה ל"מגע של רשע" בבימויו ובכיכובו של אורסון וולס, שהשנה מציינים 100 שנה להולדתו. גם ממדי גופו של דביר בנדק, לפני ההרזיה, מזכירים את השוטר המושחת בגילומו של וולס, וגם זוויות הצילום הנמוכות (low-angle shot) בשעת לילה, בעת הליכה, המזוהות עם הבמאי האגדי.
"חתונה מנייר"
בימוי: ניצן גלעדי (ישראל, 2015)
מורן רוזנבלט מגלמת בכישרון רב את חגית, בחורה צעירה הסובלת מפיגור שכלי קל. חגית עובדת במפעל משפחתי קטן לייצור נייר טואלט, ובשעות הפנאי היא יוצרת בובות מיניאטוריות של כלות - ביטוי לרצונה העז להתחתן. אמה של חגית (אסי לוי), כואבת מראש את תוצאת אובדן האשליה, ומנסה להפגיש את בתה, המאוהבת בבנו של בעל המפעל, עם בחור הסובל כמוה מפיגור. הטרגדיה של חגית היא איך שהיא נתפשת על-ידי הסביבה. זוהי הסיבה שהרומן שלה עם עומרי, בנו של בעל המפעל, חסר סיכוי, שכן עומרי בוחר בלגיטימיות החברתית. סרט הביכורים העלילתי של ניצן גלעדי חושף בימאי עם כישרון מבטיח. בעיקר בולטת ראייה אסתטית יוצאת דופן, וכן היכולת להוציא את המיטב מהשחקנים. עם זאת, קשה להתעלם מהחולשות של הסרט, הנעוצות בכתיבת התסריט, הסובל מלא מעט פגמים - כאלו המקשים על הצופה להישאב לעולם הבדיוני המוצג, כמו הבחירה למקם את העלילה במחוזות התיירותיים במצפה רמון - מיקום שאין לו כל הצדקה או הקשר בתסריט.
"השד יודע מה"
בימוי: האחים בן וג'וש ספדי (ארה"ב, 2015)
אחרי סיבוב בפסטיבלים מובילים (ונציה, טורונטו, טוקיו), מגיע לפסטיבל בירושלים אחד הסרטים העצמאיים המדוברים בתעשיית הקולנוע בשנה החולפת. ההתייחסות הינה בפן החיצוני, העוטף את הסרט: ראשית, מדובר בשני אחים שמביימים יחד - פרט שמסתבר שדי בו כדי להביא לא מעט כתבי ומבקרי קולנוע ברחבי העולם לקבוע כי הנה נמצאו יורשים לאחים כהן, או לאחים דארדן, או לאחים וואושבסקי. שנית - גיבורת הסרט, שהיא גיבורת הסיפור שמאחורי הסרט, שהפכה לגיבורה בעקבות הסרט: השם שלה הוא אריאל הולמס (24), והיא סופרת, נרקומנית מכורה להרואין, וכעת גם כוכבת קולנוע עסוקה הנמצאת בגמילה. המפגש עם הולמס פתח בפני האחים עולם שוליים לא מוכר, ואת המפגש עם העולם הזה - ועם הולמס, הם מבקשים להעביר בסרטם. הסרט מספר על השגרה של הולמס - גניבה ממרכולים, הזרקה, בילויים עם המעגל החברתי הקרוב ועם בן זוג לא יציב בשם איליה.
"יומנה של נערה מתבגרת"
בימוי: מריאל הלר (ארה"ב, 2015)
שחזור אמנותי מדויק ומרהיב של שנות ה-70 של מעמד הביניים האמריקני. העיר היא סן פרנסיסקו, שכבר אז הייתה הרבה יותר מגניבה מניו-יורק. מיני בת ה-15(בל פאולי, שהיא תגלית השנה בקולנוע), נערה בודדה בעלת עולם פנימי עשיר ועולם דימויים מפותח, מגלה את מיניותה כשהיא שוכבת עם בן הזוג של אמה.
את חוויות הרומן האסור שמתפתח ואת החוויות הרגשיות שהיא חווה, אותן אין לה עם מי לחלוק, היא מתעדת במכשיר הקלטה ובאיורים יוצאי דופן ועשירי מבע.
ככל שהרומן נמשך - כך גדל הסיכוי שאמה (קריסטין וויג המצוינת) תגלה אודותיו.
"נערה הולכת הביתה לבד בלילה"
בימוי: אנה לילי אמירפור (איראן/ארה"ב, 2014)
למיטב זכרוני, סרט ערפדים איראני עוד לא היה לנו בקולנוע. כך ש"נערה הולכת לבד בלילה", אף שהופק בשטחי ארצות הברית, הוא סרט הערפדים האיראני הראשון, ולהבדיל ממרבית הסרטים בתת-ז'אנר האימה - הוא ממש טוב. הנערה הערפדית הזו מגלה שטבע האדם לא פחות רע מטבע הערפד. מה גם שלבני אדם לפחות יש יכולת בחירה.
הידיעה הזו לא מנחמת אותה, שכן בעיירת הרפאים שבה שולט הרוע האנושי, היא פוגשת בחור יחסית נחמד.
"סבתא"
בימוי: פול וייץ (ארה"ב, 2015)
לשחקנית האמריקאית הוותיקה לילי טומלין (75) מאז ומתמיד היה פה מלוכלך ופיוז קצר. לכן היא הליהוק המושלם לתפקיד סבתא בעלת פה מלוכלך ופיוז קצר, בקומדיה הנהדרת הזו של פול ווייץ, בה היא ונכדתה, סייג', יוצאות למסע עירוני לחיפוש כסף להפלה עבור סייג'. כמו כל קומדיית מסע אמריקאית, הסרט נסגר במהלך של פיוס המהווה התרה, ושיש בו לקח לחיים.
"האופק"
בימוי: אורן שי (ארה"ב, 2015)
לא שלא ראינו סרטים מהסוג הזה - קומדיות פשע המתרחשות במוטל בקצה עיירה אמריקנית שכוחת אל, אבל מכיוון שמזמן לא ראינו (הז'אנר נכחד בסוף המאה ה-20), ומכיוון שהתסריטאי והבמאי הוא ישראלי לשעבר, ובעיקר כי הסרט הוא כיף טהור - ואין יותר מדי מאלה בפסטיבלי קולנוע, כדאי להוסיף אותו לתפריט הצפייה שלכם. "האופק" מעוצב למופת (עיצוב אמנותי ברוח הסרטים העצמאיים האפלים של שנות ה-80 וה-90: תלבושות צבעוניות על רקע ריהוט צעקני, תאורה מוצללת-קודרת), מצולם נהדר, מותח כהוגן ומשעשע.