מכון אלפרד/ צילום: עדי לוי
1. מקום לאמנות: קהילת אמנים וקהל
"אני לא מכיר מקום כזה בעולם", אומר האמן יונתן אולמן, פעיל מרכזי בעמותת "מקום לאמנות בקריית המלאכה", באחת משיחותינו על מודל הפעילות המיוחד של המקום, שקם ביוזמה עצמית של כמה אמנים והתרחב לפעילות אורגנית ורבת פנים. זר לא יבין זאת, אבל מאז הוקם המקום, לפני כשנה, הוא הפך ללב ול"מורה נבוכים" של מבוך הבניינים בקריית המלאכה, בין רחוב שוקן ושדרות הר-ציון בתל-אביב. מרכז פעיל שדלתו פתוחה ואמנים נכנסים ויוצאים בו בכל שעות היום. נקודת מפגש טבעית בין האמנים לקהל הרחב.
כעת יוצאת עמותת מקום לאמנות בקריאה לאותו קהל, לתמוך בקמפיין הד-סטארט לגיוס 150 אלף שקל לפחות, שיאפשרו את המשך הפעילות. גובה התרומות החל מ-50 שקל, והתורמים יקבלו בתמורה עבודות אמנות, מפגשי אמן, הרצאות, סדנאות, סיורים ואפילו ציור דיוקנם, בהתאם לבחירתם ולהשקעתם.
קריית המלאכה היא שרשרת של מבני תעשייה, שאכלסו תעשיות זעירות מהסוג שהולך ונכחד בארץ. מתפרות, יבואני טקסטיל, בתי דפוס ומתקני חלקי חילוף, מפנים את מקומם בהדרגה לחללי סטודיו של אמנים, מוזיקאים, מעצבים ואולמי מופעים. במקום התפתחה בעשור האחרון קהילת אמנות שוקקת עם יותר מ-200 סטודיואים ו-13 גלריות - מסחריות ושיתופיות, עממיות ויוקרתיות.
"הקמנו את המקום על בסיס תרומות של מספר אנשים פרטיים שנתנו מימון ראשוני - לתמיכה בהקמת המקום, השיפוץ שהיה נחוץ והפעילות בשנה הראשונה", אומרת האמנית אורית טוכמן דואר, שזיהתה את ההזדמנות כשמסעדת פועלים פינתה את החלל בכניסה לבניין, בשביל המרץ 6, שבו שוכן גם הסטודיו שלה.
במקום פעילים אמנים צעירים וותיקים, האוצר והמנהל האמנותי ניר הרמט מנחה קו אוצרותי של שילוב בין-דורי של אמנים ותצוגה רחבה ודינמית, המתחלפת בקצב מהיר ומאפשרת חשיפה מירבית של אמנים רבים. בנוסף המקום מארח אמנים וקבוצות חיצוניות. האמנים החברים בעמותה משלמים 200 שקל בחודש. סכום המכסה כשליש מההוצאות החודשיות. יש גם תמיכה הדדית בין האמנים במקרה של צורך, כי לא כולם יכולים לשלם. ההוצאות הקבועות כוללות את שכר הדירה של החלל ושל המחסן, עליו נוספת ארנונה גבוהה של 7,000 שקל לחודשיים. המקום משלם משכורות מינימליות לאנשי התפעול ורוב הפעילות של האמנים וההפקה נעשית בו בהתנדבות.
טוכמן-דואר: "יש כאן אמנים בכירים ואמנים שהם בטופ של הטופ, בוגרים ומורים של בתי הספר הכי חשובים, אמנים שיש להם מה לתת והם רותמים את הקשר והעשייה רבת-השנים שלהם לטובת הקהילה. כמו חונכות וליווי וייעוץ. אנשים כמו ציבי גבע ושמחה שירמן, שתורמים מזמנם ומהיידע האדיר שלהם. חלק מהאג'נדה שלנו היא לחבר ולקשר בין היוצרים. חיבורים שאמנים צמאים להם. סביבנו התפתחה קהילה פעילה עם טוב-לב ונתינה אחד לשני".
גם מבחינת הקהל הצגת תיקי האמן והיצירות במקום, עם מחירים גלויים ונגישים (החל מ-80 שקל) "ירד מחסום הפחד של הכניסה לגלריה", היא מוסיפה.
הצורך בקמפיין גיוס הכספים התעורר בגלל עלויות התפעול הגבוהות, שאינן זוכות עדיין להקלה מצד הרשויות. עמותות צעירות פועלות במלכוד: "ברור לי שיש אלפי עמותות וזה בסיס מאוד רחב לשחיתויות ולטובות הנאה - אולי לכן יש חשדנות מאוד גדולה כלפי בקשות לתמיכה ולהקלות. עמותה נדרשת להוכיח ניהול ספרים תקין במשך מספר שנים כדי לעמוד במבחן התמיכות. הכשל הוא שיש פה עשייה של אנשים פרטיים, שלא עושים כלום לכיסם אלא לטובת האמנים והתרבות בארץ. זה מרחיק את הפעילות השלילית שמתקיימת באזור, משביח את השטח ואת הקהל המגיע לאזור. זו הפכה להיות אטרקציה לתיירות - גם חוץ וגם פנים. אזור בעיר שמרוכז בו משהו חזק ועכשווי, שמציג את פני האמנות כיום".
- מה את רוצה שיקרה?
"אני חושבת שהעירייה צריכה לבוא לחבק דבר כזה, מעבר לתקנונים בירוקרטיים. למצוא מבחני נאותות שיאפשרו לעבוד. אני רואה בעירייה את הפרטנר הטבעי שלנו, שעוד לא גילה אותנו".
www.artspacetlv.org
2. מכון שיתופי לאמנות
אלפרד מציע לכם חברות. אלפרד אינו איש, אלא קבוצת אמנים צעירים ועצמאיים, שהקימו עמותה וגלריה לפני 10 שנים, ולפני כשנה וחצי, הרחיבו את פעילותם וייסדו מכון שיתופי לאמנות צעירה. כעת הם מקימים אגודת ידידים בפורמט ייחודי, מהלך כלכלי שמטרתו לתמוך במימון הפעילות של המכון לשנה הקרובה.
המהלך של הקמת הידידים נעשה במודל חדשני: "אם כרגיל מדובר באגודות של קבוצה מצומצמת של אנשים עשירים, שתומכים במוסדות אמנות ומקבלים מעמד של אליטה, אנחנו מתאימים את הפורמט למציאות שלנו: אנחנו מציעים חברות באגודת הידידים בתרומה מאוד נמוכה - 300 שקל לשנה (25 שקל לחודש) או 540 שקל לשנה. התרומה מוכרת לצורכי מס, שמתוכה 30% חוזרים לתורם בתיאום מס (גם לשכירים)".
בתמורה לתמיכה האמנים מציעים לחברי אגודת הידידים ביקורי סטודיו והזמנות לאירועי המכון, מסיבות אמנות ולהרצאות, הנחות בסיורי אמנות בארץ ואף לחו"ל, הנחות ברכישת יצירות אמנות ועוד.
"בניגוד להד-סטארט, אנחנו לא קובעים סכום לגיוס אלא מספר ידידים באגודה. במקום מפגש חד-פעמי בין תורמים למתרימים אנחנו מעוניינים ליצור קהילה תומכת, שגדלה איתנו ובונה איתנו בהדדיות ולאורך זמן את המכון. שמנו לעצמינו יעד של 500 חברות וחברים באגודת הידידים עד לסוף 2015".
"אגודת הידידים היא חידוש אחרון בשורה של חידושים שקשורים גם לאופי הפעילות שלנו כקבוצה וגם לגיוס הכספים", אומר האמן גידי סמילנסקי, שנמנה עם מקימי אלפרד. "החידוש הראשון היה בעצם הקמת הגלריה השיתופית לפני עשור - לא המצאנו שום דבר אבל מאז הקבוצות שפעלו בארץ בשנות ה-60 וה-80 לא הייתה פעילות כזו".
בכך מכוון סמילנסקי להבדל המשמעותי בין קבוצות האמנים - מאז האימפרסיוניסטים ועד אופקים חדשים בהנהגתו הכריזמטית של יוסף זריצקי, 10פלוס שהנהיג רפי לביא או גלריה אחד העם, שהקימו אריה ברקוביץ, שרה חינסקי ורונית דברת בשנות ה-80 ונתנו את הטון להתעוררות התרבותית והאורבנית של רחוב שינקין. "ההבדל העיקרי הוא שהקבוצות בעבר התרכזו סביב אידאולוגיות או כיוון אמנותי. אצלנו התעורר הצורך במקום להציג וצורך כלכלי לתמוך בפעילות של הצגת אמנות".
ומוסיפה האמנית אפרת גל: "התחלנו 10 אמנים, שכל אחד משלם סכום קבוע ויש חלוקת עבודה ויחד אנחנו מקיימים פעילות תערוכות שוטפת. המקום היה הסטודיו של האמנית מרגרט סטרוטר, שהציעה לנו לחלוק את השטח כדי להציג ולסייע בתשלום שכר הדירה. התחילו לפנות אלינו אמנים נוספים ולבקש להציג, וכך התחלנו גם לארח תערוכות של אחרים וללוות ולייעץ. צברנו נסיון בניהול, אוצרות והפקה".
סמילנסקי: "עם הזמן עברנו מפעילות שעיקרה הצגת האמנות לנפח פעילות הרבה יותר גדול ומגוון, שכולל גם הרצאות, הוראה וליווי אמנים, פעילות בין-תחומית. נוצר כאן מרכז תרבות פעיל. כשהתחלנו לגדול ראינו צורך במימון מעבר לדמי החבר של האמנים החברים (כיום 12 אמנים בקבוצה)".
ערוצי מימון נוספים הם מכירת אמנות שנתית. סמילנסקי: "במחירי רצפה - עד 1,000 שקל. זה כל-כך הצליח שכל הגלריות השיתופיות הלכו בעקבותינו וכיום יש הרבה יותר מכירות כאלה. זה רק מעיד על צורך - וגם מקרב עוד מעגלים של קהל - אולי אנשים שלא רגילים לקנות אמנות ומגיעים ורואים שזה אפשרי".
הקושי היה בתשלומים הגבוהים: "משרד התרבות והעירייה לא ידעו איך לאכול סוג כזה של פעילות ולקח זמן של דיאלוג עקשני, שבו סייעו לנו אמנים ותיקים ואנשי מקצוע, כדי להרחיב את ההגדרות הצרות של הרשויות".
בכך המכון סלל את הדרך לגופים נוספים, קולקטיבים של אמנים וגלריות שיתופיות, המבקשות הכרה בפעילותן ללא מטרות רווח והקלות בתשלומים הכבדים לעירייה. "אמנים שמתחילים פעילות דומה באים להתייעץ איתנו וללמוד מהניסיון", אומרת גל.
עם השנים הגיעה ההכרה בעמותה ולבסוף גם תמיכה כספית מעיריית תל-אביב וממשרד התרבות. אך הסכומים אינם מספיקים לפעילות. לפני כשנתיים התרחב המכון ועבר למעונו החדש - בניין בן 3 קומות בין יפו לנווה-צדק, ששיפצו במו-ידיהם ובתקציב זעום. בבניין פועלת הגלריה ולצדה חללי סטודיו ופעילויות תרבות וחינוך שוטפות.
"אנחנו עובדים במודל מכיל", אומר סמילנסקי. "אמנים אורחים שמציגים תערוכות אצלנו הם כמו חברים זמניים בקבוצה. ואם הם מוכרים עבודות הם מקבלים את מלוא התמורה לעצמם".
ומוסיף האמן דביר כהן-קידר: "הצגנו עד היום מאות תערוכות, אנחנו כחברי הקבוצה משלמים כדי לעבוד בה ולא לוקחים רווח לכיסנו, כולנו גם מלמדים. אגודת הידידים תשמש לנו כרשת קהילתית רחבה, של מאות אנשים שיוכלו להרגיש כחלק מהבית שלנו".
www.alfredinstitute.org
