שר האוצר היווני יאניס ורופאקיס / צילום: רויטרס
כמה פעמים אפשר לשאול את העם? מפלגת השלטון האנטי-קפיטליסטית של יוון סחטה כל טיפת דמוקרטיה מכיכר השוק של אתונה. היא הפכה ארץ שלמה, או לפחות שני שלישים שלה, לקהל של קוראי קריאות ביניים. היא הפכה את המדיה החברתית והלא-חברתית למגבר-קול, שנועד להחריש אוזניים, כדי להשתמט מלנהל מדיניות.
קשה להיזכר אימתי נראתה ממשלה נבחרת להוטה פחות למשול ויותר להפגין. שר האוצר שלה צבר את ניסיונו האופוזיציוני בכתיבת בלוג, לפני שהוזמן לנעוץ את אצבעותיו בעיני אירופה. ניצחון מפלגתו במשאל העם השבוע העניק לו את ההזדמנות לנעוץ עוד אצבע. הוא התפטר, באותה קלות-דעת שבה ניהל פיננסים, והודיע שהוא "גאה" בסלידתה של אירופה מפניו.
נערים מנהלים את יוון, ואם יש להם תוכנית, היא מזכירה את הקומונה של פריז, 1871, יותר מאשר את מליאות הפרלמנטים של דמוקרטיה אירופית בת ימינו. יוון הסיריזית, נטולת המקטורן והעניבה, חסרת הנימוס, המרחמת על עצמה ללא הרף, אינה מקום מודרני או רציונלי. היא מכחישה את התוצאות של מעשיה, מפני שהיא מכחישה את מעשיה. תנו לה נסיבות מהפכניות מלאות, והיא הייתה קורעת לגזרים את כל שטרי החוב שלה. למה לא, זה מה שעשה לנין ב-1917. למשטר מהפכני משיחי אין צורך להתחשב באיזושהי התחייבות שקיבלו קודמיו.
סיריזה הייתה מוציאה את העם לרחובות, כדי להפיל את הממשלה. לזה נולדה, לזה נועדה. לרוע מזלה, היא-היא הממשלה, אז מה כבר אפשר להפיל?
אה, טוב ששאלתם. אפשר להפיל, צריך להפיל את כל שאר הממשלות שמסביב. חבורת המרקסיסטים והניאו-קומוניסטים, המנהלת עכשיו את יוון, אינה מגבילה את סדר יומה לשלוליות המקומיות. היא רוצה את אירופה, היא רוצה את המערב, היא רוצה את העולם. מצחיק, לא? יומרותיה הקוסמיות של יוון הסתיימו פחות או יותר בין אודיסיאוס לאלכסנדר הגדול, או מקסימום בחומות הכורעות של קונסטנטינופול. אבל אלה הגיעו למסקנה, עוד לפני שעלו לשלטון, שהתחנה היוונית אינה יכולה להיות סופית. יוון קטנה מדי על מידותיהם.
החינגה השמאלית הפופוליסטית
הרשימה הזו נכתבת בבוקר יום ג', ואולי יוון תתמוטט ב-48 השעות שבין הכתיבה ובין הפרסום; או אולי הגירושים יבוטלו, ואנגלה מרקל ואלכסיס ציפראס ייצאו לירח דבש. מבלי לדעת את פרטי ההאנג-אובר היווני-אירופי, כדאי אולי לייחד עוד כמה מלים לחינגה השמאלית פופוליסטית התוקפת עכשיו חלקים של אירופה.
הסיבה העיקרית למסיבה היא שר האוצר היווני יאניס וארופאקיס, שכריזמה גברית מהוהה נוטפת ממנו, עם קרחתו הסקסית, מעיל העור הנצחי שלו והאופנוע העצום, הו האופנוע העצום. הרבה אירופים רציניים ומשעממים, היודעים על מה הם מדברים, מטילים עליו את אשמת הכישלון למצוא מכנה משותף בין יוון לאירופה.
שרי אוצר שניהלו איתו משא-ומתן, לאו דווקא מארצות גדולות וחשובות, חרקו שיניים כל אימת שהוא פתח את פיו, בתוך החדר או מחוצה לו. לחוצפתו הדיליטנטית לא היה גבול. הוא נסע לאיטליה, להיפגש עם שר האוצר רב המוניטין שלה (לפנים הכלכלן הראשי של ה-OECD), והכריז בנוכחותו כי "החוב האיטלקי אינו בר-פירעון". האיטלקי נזף בו בפומבי. כך מדבר טיפש, או ניהיליסט, או שוחר רע.
אנחנו הריפראף השמאלני
ובכן, וארופאקיס מגלה עכשיו, שהוא מעולם לא התכוון ברצינות. זה מה שקורה כאשר מישהו המאמין שמנהיגי אירופה הם "טרוריסטים", הוא זה הנושא ונותן איתם על הצלת ארצו; שמישהו הנכנס ויוצא במועצות שרי האוצר של אירופה מודיע ברבים, "כי הם תמימי דעים בשנאתם כלפיי... ואני מקבל בברכה את שנאתם" (פרפרזה נלעגת על משפט מפורסם של פרנקלין רוזוולט כלפי הפלוטוקרטים של אמריקה); שמישהו, המייצג את יוון, מכריז כי מנוי וגמור איתו "להרוס" את השיטה הכלכלית והפוליטית שקדמה לו.
"אנחנו הריפראף השמאלני", הוא אמר בגילוי לב בפורום כלכלי חשוב בחודש מארס. זה בדיוק נמרץ מה שהוא, מה שהם: אנשים המלאים שנאה, נחושים דעת להרוס, שייכים אל שוליים מרוחקים של הפוליטיקה ושל החברה, משתכשכים במי האפסיים שבהם נולדו ולמדו לשחות. תאונה טרגית הקפיצה אותם אל השלטון ואל עמדה של חשיבות.
"זכיתי בקידום המפוקפק מכלכלן הגון מדרגה שנייה אל כלכלן יווני בכיר", הוא לגלג על עצמו לפני שנעשה שר האוצר. בהחלט טוב שפוליטיקאי יודע ללגלג על עצמו, אבל אצל וארופאקיס הלגלוג העצמי נבע מאותם מעיינות של נרקיסיזם מאני, שפרנסו את דעותיו הפוליטיות ואת מהלכיו הכלכליים.
המרקסיסט החליף את המרקסיסט
עכשיו הוא עלה על אופנועו, והסתלק לעבר האופק. או לא. בית ההוצאה הלונדוני המרקסיסטי שונא-המערב Zed (בריטניה, אמריקה, ישראל - בסדר משתנה) הודיע, שיפרסם מהדורה שנייה של אחד מספרי וארופאקיס. הוא, אומרים עליו הזדים, כנראה שר האוצר האינטליגנטי ביותר, הכריזמטי ביותר, הגזעי ביותר מאז ומעולם".
ברשומת הפרידה שלו, וארופאקיס מכריז, כי גוש האירו מתנהל כמו "כלוב ברזל בשביל עמיו". הוא הוחלף באיש סיריזה (אוקלידס צקאלוטוס), שאומרים עליו כי הוא מעדיף פרופיל נמוך ועבודת צוות. אבל איזה צוות בדיוק. בעל טור ב"פייננשל טיימס" לגלג השבוע על חילופי השרים; "ציפראס החליף כלכלן מרקסיסטי לכאורה, שהתחנך באוניברסיטת אסקס אנגליה, בכלכלן מרקסיסטי לכאורה, שהתחנך באוניברסיטת אוקספורד".
לפרולטריון לא נשארו אלא אזיקיו, כידוע. מה נשאר לאינטלקטואלים זולת אופנועיהם - ושנאותיהם.