אל תגידו לינץ'

זעקות השבר הטהרניות נשמעות רק כשמדובר ביפי הבלורית והתואר. ליאור לוטן, למשל

אל"מ (במיל') ליאור לוטן התנצל. הוא הגיע לבית משפחת מנגיסטו, ביקש את סליחתם, והדברים המעליבים שהטיח כלפיהם ופורסמו בחדשות 10 כבר כמעט נשכחו. נדמה כי הפרשה כולה הידרדרה מטה במורד הליין-אפ, סדר היום התקשורתי. אברה מנגיסטו, כבר ברור, לא יהיה הילד של כולנו.

בפרק הזמן הקצר שנמתח בין יום חמישי, אז חשפה תקווה ממו את תוכן השיחה המשפילה והמטרידה, לראשית השבוע הנוכחי, נמתחה ביקורת חריפה כלפי לוטן. לא צריך להיות הורה שבנו מצוי בידי חמאס, כדי להרגיש את הכאב. הטון היבש, חיתוך המילים הארטילרי והגס. הם הרי מוכרים היטב לכל ישראלי שלפחות פעם בחייו פגש בנושאי שררה מהסוג הזה. העלבון הצורב, חוסר האונים. ההבנה הזו שברגע קריטי בחייך יש מולך אדם שמחזיק את גורלך בכפו, וכדאי לך להיות נחמד אליו. להיכנע.

אלא שמיד נפרסות סוללות כיפת הברזל המתחסדת - שכן מדובר בקצין צה"ל, מעוטר, מוערך. אין קלף גבוה יותר שאפשר לשלוף בישראליות מאשר "שירות מובחר בצה"ל". זה האס והג'וקר גם יחד, והם מתעלים על כל חטא.

והנה, אשתו מתייצבת לצדו, ואחריה השובל הארוך של פקודיו, עמיתיו, חבריו לנשק, שמתחפרים יחד אתו בשוחה ומוכנים לקרב מול האויב האולטימטיבי - התקשורת. "לינץ'", הם קוראים בניסיון להנמיך את הלהבות, ומיד שואלים "לא למדנו כלום?".

הציבור הישראלי מצוי בטראומה. ההתאבדויות המזעזעות של תת-ניצב אפרים ברכה, ושל מנהל סניף משרד הפנים, אריאל רוניס, הותירו את חותמן. אך נדמה כי הטראומה הזו, גם זרעה בלבול: ידיעה עיתונאית היא לא לינץ'. נכון, יש לה השפעה אדירה, היא עשויה לגרום לאדם להיראות רע, אולי אף בניגוד לאופיו וליכולותיו; היא מבהילה ומציבה מראה. אבל ברגע שהיא נעשית בצורה מקצועית ואתית - ולא כפוסט יתום בפייסבוק - אין לה תחליף, ומי שעוולו ועומדים במרכזו של הסיפור העיתונאי, נאלצים לשאת בתוצאות.

מכוערים, נתפסתם

איש בציבור לא צעק לינץ' כשהגברת שדרשה שוקולד מהדייל הושפלה בפומבי במשך שבועות מעל לכל במה. גם לא בשלל סרטוני "הישראלי המכוער", שמציגים אנשים מאבדים עשתונות במלונות, באוטובוסים, בים, באוויר וביבשה. זעקות השבר הטהרניות נשמעות רק כשמדובר ביפי הבלורית והתואר. בהם אסור לגעת.

אלא שהכיעור הישראלי האמיתי נמצא בדיוק במקומות שעליהם נהוג לגונן. לתפוס בקלקלתו את זה שמרוויח שכר מינימום ונוסע בתחבורה הציבורית האיומה לעבודתו הארעית, זו לא חוכמה גדולה.

עבודתם של העיתונאים היא לחפור ולגלות את ערלות-הלב, הבוטות והפשעים של אלה שסבורים כי הם אדוני הארץ. הם יכולים להיות רבי-ממון, דיפלומות ודרגות, אנשים תורמים ומרופדים בעשייה ציבורית, הישגים ואהבת המולדת.

אומרים עליהם שהם שומרים על המדינה ועלינו, מספקים לנו מקומות עבודה, מחוללים את התעשייה ומקיימים את חיינו. אבל דווקא אלה שיש להם את הכוח, וטוענים לכפיות-טובה כלפיהם, דווקא הם מי שיכולים לגרום את הנזק הגדול ביותר. אותם לא נצליח לתפוס בסרטון שצולם באייפון, ולא בשרשור זועם וטורטי בפייסבוק. בשביל לעשות את השינוי המהותי, שיחלחל עד למטה, לא יעזור לינץ' - צריך תקשורת חזקה.

טוב שלוטן התנצל, ואם הדבר נשכח ציבורית, ייתכן שכך ראוי שיקרה. אך ברור שללא החשיפה של השיחה הקשה ההיא בתקשורת באופן פומבי, וההדף הקל שיצרה, הוא לא היה עושה זאת.

אז אל תגידו לינץ', קראו לזה בדיוק כמו שזה צריך להיקרא - ידיעה עיתונאית ייסודית ואותנטית, שמגלה הרבה יותר על החברה הישראלית, מאשר על קצין כזה או אחר. ידיעה שבלעדיה שליחו הבא של ראש הממשלה, אפילו ביום המתיש והלא מייצג ביותר בחייו, יחשוב פעמיים לפני שידבר עם משפחה כמו זו של אברה מנגיסטו, הקורבן האמיתי.