פועלים באתר בנייה / צילום: תמר מצפי
בתוך ההכרזות הגדולות העוסקות בהעברת מינהל התכנון ממשרד הפנים למשרד האוצר מסתתר לו עדיין תפוח אדמה לוהט, שאף אחד לא רוצה לגעת בו.
לאנשי אגף הפיקוח, היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה הכוללת למעלה ממאה אנשים האחראיים בשטח על האכיפה והפיקוח של עבירות התכנון והבנייה, אין מושג לאן הם ילכו. משרד הפנים ישמח להיפטר מהם, אבל במשרד האוצר לא ממש רוצים לאמץ אותם. הרבה יותר נחמד להתעסק באסטרטגיות ובתוכניות ארוכות טווח מאשר בלכלוך שיש בשטח. גם המשרד לביטחון פנים לא שש בינתיים לקבל את המחלקה.
עבירות תכנון ובנייה כונו יותר מפעם אחת מכת מדינה. מבקר המדינה שב והתריע שיש יותר מ-100 אלף מבנים ברחבי מדינת ישראל ללא היתר בנייה.
אז התריע. העבירות הללו אמנם שייכות למשפט הפלילי, אבל מרבית העבריינים נחשבים אנשים נורמטיביים לגמרי. לפני יותר משנה מחתה מירי רגב, היום שרת התרבות ואז יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה בכנסת, כנגד מלחמת חורמה שהכריזו בפיקוח על גני האירועים שפועלים ללא היתר. רגב ראתה אנשים שזוהי פרנסתם, ושחלקם גם מקורבים למפלגה. ולא רק היא: אף פוליטיקאי לא רוצה לחסל את העסקים הפופולריים והלא חוקיים, המפרנסים למשל רבים מאנשי "ההתיישבות העובדת".
גם העיריות והמועצות האזוריות אינן רואות עין בעין עם אנשי הפיקוח. העסקים הלא חוקיים מזרימים להן הון מארנונה, מייצרים תעסוקה לתושבי הסביבה, וגם מוחזקים לא פעם על ידי האנשים היותר חזקים באזור. בסיטואציה המעוותת שנוצרה כאן, מי שבעד הפיקוח עלול להיתפס כמי שחותר תחת ראשי המועצות והעיריות.
אפילו המדינה קורצת עין בכל הנוגע לעבירות הבנייה. העובדה שאין פה כמעט משפחות שגרות ברחוב, למרות נתונים רשמיים שמדווחים על מחסור ב-100 אלף יח"ד לפחות, קשורה גם לעברייני הבנייה - שמפצלים ומוסיפים דירות, ומספקים את המחסור שהמדינה לא מסוגלת לספק לאזרחיה. גם הטיפול של אנשי הפיקוח במגזר המיעוטים מייצר בעיקר בעיות למדינה, על רקע הרגישות הפוליטית-ביטחונית-חברתית שיש כאן.
וככה נותר לפי שעה הפיקוח ללא בית. לכולם (חוץ משלטון החוק כמובן) זה כנראה מאוד נוח.