מתוך הסרט 5 עד 7 / צילום: גדי דגון
נראה כי בזמן האחרון, לתסריטאים יהודים-אמריקאים צעירים, ממשיכי דרכו של וודי אלן, יש נטייה להתבדח על היותם יהודיים ולעצב את דמות הגיבור בצלמם: סופר צעיר ורומנטיקן (חלילה לא סוכן ביטוח או נגר) עם משיכה לנשים צרפתיות.
כמו ב"תקשיב פיליפ" של אלכס רוס פרי, כך גם בדרמה הקומית הרומנטית "5 עד 7" של ויקטור לוין, שזה לו סרט ביכורים (מהוקצע), אחרי שנים שבהן כתב לסדרות בעיקר ("מד מן").
הגיבור הוא סופר צעיר (בראיין, אותו מגלם אנטון ילצ'ין), הפוגש ברחוב, במקרה, את אריאל (ברניס מארלו) - בחורה צרפתייה יפהפייה המבוגרת ממנו בעשור, נשואה ואם לשניים.
זו אהבה ממבט ראשון, והשניים מנהלים רומן בשעות המקובלות על אריאל ועל בעלה, שגם לו יש מאהבת: בין 17:00 ל-19:00, ורק בשעות האלה. אלא שמה שנראה בהתחלה כהסדר נוח, הופך לבעייתי יותר ויותר, כשמתברר שאת הרגש לא ניתן לכלוא בשעתיים יומיות.
הסרט, כאמור, מהוקצע, ויותר משהוא מהוקצע, הוא מענג: הוא כתוב בשנינות, מצולם יפה, השחקנים נהדרים, וניו-יורק היא ניו-יורק. אבל כמו במרבית הסרטים בקולנוע האמריקאי בעשור האחרון, שבו הכול הפך לשמרני יותר (מטעמים כלכליים - על מנת שגם נערות ונערים צעירים יוכלו לק נות כרטיס): חסרות בו סצנות סקס.
אם חושבים על זה, גם אין שפה קולנועית המבטאת תשוקה יתרה (ג'אמפ-קאטים של צילומי תקריב, למשל, יצירת תאורה אפלולית או שימוש בעדשה היוצרת חספוס).
פעם, במאה הקודמת, הוליווד ידעה לעשות את זה נפלא. כיום, הטלוויזיה האמריקאית מתמחה בזה.
