ג'ונתן פולארד / צילום: רויטרס
אני לא מצליח להצטער על כך שיונתן פולארד לא יוכל להגיע ארצה. אנחנו ממש לא צריכים אותו פה. למעשה אנחנו ממש צריכים שהוא לא יהיה פה. לא בגלל מה שהוא, או מה שעשה, אלא בגלל מה שאנחנו. יש פה מספיק מטורפים שרק מחכים כדי לעשות מפולארד מעין משיח, או לפחות לסוג של מאיר כהנא או מישהו שדומה לו. בקיצור, יותר טוב בשבילנו וגם בשבילו שיישאר בינתיים בארה"ב, עד שיעבור הניחוח המשיחי שהוא טומן בחובו עבור מטורפי דת וימין קיצוניים.
כמעט גיבור לאומי
האמריקאים יודעים שפולארד נתפש אצל רבים בישראל כגיבור, כמעט לאומי. בשבתו בכלא האמריקאי הוא זכה לביקורים של שרים וכמעט הפך לביקור חובה לפוליטיקאים הישראלים שהגיעו לארה"ב. אפשר כמובן להבין. האיש הזה העביר לישראל מידע ביטחוני חשוב ביותר בכמה תחומים. אך טבעי שנרגיש אסירי תודה, ולא פחות טבעי שפוליטיקאים יבינו את הפוטנציאל האלקטורלי בתמונה איתו.
בגד וריגל
באותה מידה טבעי שהאמריקאים ירגישו ההיפך. פולארד בגד בהם, ריגל למען מדינה אחרת, העביר סודות שללא ספק גרמו נזק לא קטן למערכת הביטחון האמריקאית. אם היו תופסים אצלנו אחד כזה לא היינו רוחשים לו טינה גדולה? אפילו אם היה מעביר מידע בטחוני למדינה ידידותית לנו? אני לא חושב שהיינו מרגישים אחרת מהאמריקאים.
את זה כדאי לזכור. האמריקאים לא חייבים שום דבר לפולארד. אין שום סיבה שיגלו כלפיו התחשבות מיוחדת. האם הוא התחשב בהם? האם נהג בהגינות כלפי מדינתו? לפעמים זה היה נראה שממש מתנכלים לו בכך שמחזיקים אותו במאסר כל כך ממושך. שוב, טבעי שאנחנו נראה זאת כך. אנחנו לא צריכים לאהוב את מה שהאמריקאים עושים לפולארד, אבל דבר אחד אנחנו כן חייבים להם: הבנה שיש להם את כל הזכות להעניש, אפילו לנקום, במי שניסה, והצליח, להרע להם.
קו מסיים
טוב שפולארד כבר יוצא מהכלא, הוא ללא ספק ישב מספיק. אבל לאמריקאים יש את כל הזכות להחליט לאן יילך לאחר שיעבור את שערי הכלא. והם החליטו. הוא יישאר באמריקה. ממש לא נורא. אנחנו מצדנו בהחלט רשאים, אולי אפילו מחויבים מבחינה מוסרית, לסייע לו לחזור לחיים נורמליים. וזהו. צריך לשים קו מסיים על הפרשה, לעבור הלאה ולקוות כי מי שצריך למד את לקחיה.
כשמירי רגב לא מחייכת
לפני כמה ימים תפסתי את מירי רגב בתמונה כשהיא לא מחייכת בעליצות אין קץ. חשבתי שעשתה ניתוח פלסטי לעקירת החיוך, אבל מהר מאד הוא חזר. מילא. טובה הרגב המחייכת מהרגב הצורחת.