אלמלא היה שמו של במאי הסרט "האופק" ישראלי, ספק אם מי מהצופים בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שננעל לפני כשבועיים, היה יכול לנחש כי את הסרט ביים במאי שאינו אמריקאי. בכל זאת, מותחן אמריקאי בז'אנר הפילם-נואר, ספוג השראה מהמותחנים האפלים של שנות ה-70 (בעיקר) ועד ה-90, נדמה שיכול ליצור רק במאי שחי ונשם את התרבות הקולנועית האמריקאית, ולמד באדיקות את ההיסטוריה הקולנועית של העת האחרונה, וכזה לא קל למצוא אף בארץ המוצא. אבל אורן שי (34), שמגיל צעיר נמשך לסרטי הז'אנר שנוצרו בשליש האחרון של המאה שעברה, כל אשר רצה היה ליצור, בדרכו, המשכיות לאותה תקופה.
לאחר שסיים תיכון במגמת קולנוע בעירוני א' בתל-אביב - אז יצר סרטים ניסיוניים ודלי-תקציב עם חבריו לספסל הלימודים, ביניהם השחקן מיכאל הנגבי והבמאים תום שובל ("הנוער") ואדם סנדרסון ("זוהי סדום", לוויה בצהריים"), תחת השם "קבוצת בבון" - נסע ללמוד קולנוע בארצות-הברית, במטרה להישאר.
"עזבתי כדי ללמוד, בגיל 20. זה נראה לי הצעד הבא", מספר שי בראיון ל"גלובס". "עשיתי תואר ראשון באוניברסיטה לאומנויות ויזואליות, ותואר שני ב-NYU. לפני 4 שנים עברתי ללוס אנג'לס. לקח לי 8 חודשים להתאקלם, להפסיק להרגיש מבודד. בהתחלה ממש לא אהבתי את העיר".
- הקלישאה אומרת שרק בלוס אנג'לס רוב המלצרים הם תסריטאים ושחקנים שמחייכים חיוך מזויף, כי אחרת אין ברירה.
"יש הרבה סטיגמות על לוס אנג'לס שהן פשוט לא נכונות. אומרים שהיא מזויפת, שהמלצרים הם תסריטאים ושחקנים. אם אתה מסתובב כל היום בבוורלי הילס, אז כן. אבל לוס אנג'לס היא כל-כך גדולה, עם כל-כך הרבה שכונות, כל שכונה היא משהו אחר לגמרי. אתה מושך אליך את סוג האנשים שאתה רוצה למשוך אליך. פגשתי אחלה אנשים, מכיר אנשים ממש מגניבים. מוזיקאים מוכשרים, אמנים מוכשרים, אחלה סצנות. עולם האימה מאוד מפותח שם".
"יש לי חבר שיש לו בית קפה שקוראים לו ג'אמפ קט, והמקום הזה הפך למקום שמתקבצים בו הרבה מהסצנה. הוא גם נורא נורא עזר לנו בסרט. עשינו שם הקראה של התסריט, הקרנה לחברים. פעם בחודש מתקיימות הקרנות של סרטים, זה אחלה מקום ליוצרים. בניו-יורק לא הרגשתי בקהילה. דווקא בלוס אנג'לס יש תחושה של קהילה. בכלל, ניו-יורק מאוד השתנתה. העיר הפכה ממקום שטיפח אמנים למקום שהפך כל-כך יקר שאי-אפשר לחיות בו. אני עברתי מלא לאהוב את לוס אנג'לס ללאהוב אותה בטירוף".
"חייב להיות מותג"
בשנים האחרונות יותר ויותר אנשי קולנוע ישראלים משתלבים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה האמריקאית: המפיקים רם ברגמן ואלון ארניה, הבמאים אורן מוברמן, אורן פלי, התסריטאי אהוד לבסקי, ולאחרונה גם יוסף סידר, אהרון קשלס ונבות פפושדו.
- האם חייבים לגור בלוס אנג'לס בשביל להימנות על התעשייה? אי-אפשר לגור בתל-אביב ולפעול בשוק האמריקאי?
"ליצור שם ולחיות פה, בישראל, זה משהו שהוא מאוד מסובך. אם אתה רוצה ליצור בארצות-הברית ולא לחיות בארצות-הברית, אתה חייב ממש להיות מותג. כזה שכולם יודעים מי אתה. אז אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. עד אז - זה לא אידאלי, כי ברגע שאתה עוזב, הטלפון מפסיק לצלצל".
- ההיפך זה אפשרי, מן הסתם.
"עשיתי השנה סרט דוקומנטרי בשם 'בלי בושה' לערוץ 8. זה סרט על סרטי המתיחות הישראליים, שהם הז'אנר המסחרי האחרון בישראל. מן הסתם אני אשמח אם תהיה לי אפשרות לביים כאן. כרגע אני מנסה למצוא את הסרט הבא. אני עובד על תסריט שהוא כמעט גמור. סרט שהוא מן מלודרמה גותית".
- לא נשמע כמו סרט שהקרנות פה ירצו לתמוך בו. מצד שני, בארצות-הברית אין קרנות קולנוע.
"נכון. אם בישראל יש שתי קרנות קולנוע גדולות - אז כשכולן אומרות לך לא, אין לך לאן להתקדם. היתרון בארה"ב שגם אם הרבה אומרים לך לא, עדיין יש לך למי ללכת. האופציות קיימות. אתה חייב סבלנות. זה פוליטיקה, ודיפלומטיה, וקאסטינג. זה סרט שיכול להיות ממנו רווח, אבל לא אעשה מהסרט הזה עשרות מיליוני דולרים. כי זה סרט קטן, עצמאי, שההפצה שלו תהיה יחסית מוגבלת. מהבחינה הזאת אין מה לעשות, זה הז'אנר. זה הכול השקעות פרטיות, זה לוקח זמן. מגרדים כסף. לי זה לקח המון זמן. בארצות-הברית זה סכום לא היסטרי, אבל זה עדיין לא קל. לא סתם אני עובד על 'האופק' למעלה מ-4 שנים. זו פרוצדורה".
- לקח זמן, אבל הנה - אתה ישראלי בן 34 שביים סרט הוליוודי.
"סרט הוליוודי זה סרט אולפנים בתקציב ענק, וכיום הכסף בהוליווד מושקע בעיקר בסרטים על גיבורי-על, קומדיות וסרטי אימה. הסרט שלי הוא סרט קטן. אתה צריך לעשות סרט קטן לפני שאתה עושה סרט הוליוודי. מסתבר שגם בתקציב של מתחת למיליון דולר אפשר לעשות סרט הוליוודי".
- איך זה עובד? השחקנים עובדים בהתנדבות?
"זה לא בהתנדבות. כולם מקבלים כסף, אבל השחקנים משתכרים בהתאם לתקציב הסרט. כך זה עובד בארצות-הברית, לפי דרגות תקציב, שאותן קובע איגוד השחקנים. וכדי להביא שחקנים טובים, שחקני אופי, הם צריכים לרצות להיות חלק מזה. אז החיסרון הוא שקשה ללהק, אבל היתרון הוא שהשחקנים שאתה מביא ממש אוהבים את התסריט ומאמינים בך ובסרט ב-100%, אוהבים את החזון ומבינים מה אתה עושה ולאן אתה הולך, והם מאחוריך. אחרת - אין להם סיבה להיות שם".
- יש הרבה שחקנים טובים שרק מחפשים לפרוץ, זו גם סיבה טובה.
"נכון שאף אחד מהשחקנים בסרט הוא לא כוכב, אבל את קלי לינץ' אין צורך להציג, וגם אלה שפחות מוכרים לקהל הרחב, מוכרים בסצנה מסוימת של סרטי ז'אנר. ברמת השחקנים שהבאתי במסגרת התקציב של הסרט, זה אומר שאתה צריך להציע להם תפקיד. בסרטים שהם בלוקבאסטרים, עושים אודישנים".
- ואיך הם התייחסו אליך, כבמאי ישראלי צעיר שמביים סרט ראשון?
"השחקנים היו כל-כך נחמדים ומקצועיים וחסרי אגו, שאני לא יודע איך זה קרה. עצם העובדה שהצוות שלי היה כל-כך טוב, כולל הצלם וכולל דנה לוסטיג המפיקה, שהייתה בשבילי עמוד שדרה הפקתי, העובדה הזו הפכה את הסרט לבר-ביצוע".
ישראלים בהוליווד
החלוצים היו הבמאים אבי נשר, מנחם גולן ובועז דווידזון, שניסו לכבוש את הוליווד והתמקמו בה אי שם בשנות ה-80 של המאה ה-20. עד לא מכבר, הם גם היו היחידים כמעט שהשתלבו בה. בשנים האחרונות ובעיקר לאחרונה, רשימת הקולנוענים הישראלים שמשתלבים בתעשייה ההוליוודית הולכת וגדלה.
התסריטאי והבמאי אורן מוברמן פרץ כתסריטאי ב-2007 עם "אני לא שם", סרט פורץ דרך על בוב דילן, ולפני כ-6 שנים עם "השליח" (2009), דרמה צבאית בכיכובם של וודי הארלסון ובן פוסטר, הפך מאז לתסריטאי ולבמאי מבוקש.
הבמאי אורן פלי הפך לפלא הפקתי של ממש ולתרנגולת שמטילה ביצי זהב, כשהסרט "פעילות על טבעית" (2007) שאותו ביים, ערך, כתב והפיק, בעלות של כ-15 אלף שקל, הפך למכרה זהב, וסרטי ההמשך שלו זוכים להכנסות של מאות מיליוני דולרים.
אהרון קשלס ונבות פפושדו, הבימאים של "כלבת" ושל "מי מפחד מהזאב הרע", זכו לא מכבר בחוזה עם אולפני סוני לבימוי הסרט ההוליוודי הראשון שלהם: סרט בשם Vengeance - עיבוד אמריקאי למותחן צרפתי יפני אפל. את החדירה לליבה של הוליווד חייבים צמד הבימאים לבמאי המהולל קוונטין טרנטינו, שצפה בסרטם כששימש כשופט בתחרות המרכזית בפסטיבל הקולנוע הדרום-קוריאני פוסאן, שהתקיים אשתקד. טרנטינו, שעמד בראש צוות השופטים, הכריז כי לדעתו "מי מפחד מהזאב הרע" אינו רק הסרט הטוב בפסטיבל, אלא הסרט הטוב שיצא באותה שנה בעולם כולו.
המפיק רם ברגמן הפיק ב-20 השנה האחרונות למעלה מ-20 סרטים, ביניהם את "בריק" (2005), את "לופר" (2012) בכיכובו של ברוס ויליס, את "סיפור של אהבה וחושך" של נטלי פורטמן, וכעת עבר לליגה המצומצמת של הגדולים באמת, כשבקרוב יפיק את שני סרטי ההמשך של "מלחמת הכוכבים", ואולי במעמד אליו הגיע, יוכל לסייע ולפתוח דלתות לתסריטאים ולבמאים ישראלים. מי שעושה רושם שהדלתות כבר נפתחו בפניו הוא התסריטאי והבמאי יוסף סידר ("ההסדר", "מדורת השבט", "בופור", "הערת שוליים"), שבימים אלה מביים את ריצ'ארד גיר לסרטו "אופנהיימר". סידר, שהיה מועמד לשני פרסי אוסקר בקטגוריית הסרט הזר, החליט לפני כשנתיים לעבור לניו-יורק ולנסות שם את מזלו. המחמאות שהרעיף עליו גיר בכלי התקשורת האמריקאים, ככל הנראה מלמדים שסידר שם על מנת להישאר.