דונלד יבעט להם בתחת

לישראלים זה יישמע מוכר. פרשנית שמאלית מופיעה בתוכנית פוליטית בטלוויזיה בארה"ב, ונשאלת על התמיכה הגואה במועמד ימני לא-ממוצע לנשיאות. "אני מתבוננת באנשים האלה [התומכים בו], ואני מתעצבת. זה מכנה משותף כה נמוך. הם מנותקים מן המציאות, אין להם מושג מה נחוץ כדי לפתור את בעיות ארצנו".

המנחה והמרואיין השני, מן הימין, מלקקים את שפתיהם. רגע, רגע, מה זה האליטיזם הזה? את חושבת שאת טובה מהם? הוא, זאת אומרת המועמד של המכנה הנמוך, "יחטוף את סרט ההקלטה הזה. הוא יגיד שהתקשורת האליטיסטית חוזרת ומתנשאת", אומר המנחה.

זה קרה בסוף השבוע שעבר בתוכנית Hardball, בערוץ הטלוויזיה MSNBC, שמנחה אותה המשקיף הפוליטי המשופשף ביותר (ואחד הבלתי נסבלים ביותר) בטלוויזיה האמריקאית, כריס מת'יוס. בפח נפלה ג'ואן וולש מאתר הרשת השמאלי הפופולרי salon.com. מושא חוסר הערצתה, כמעט אין צריך לומר, היה דונלד טראמפ, המיליארדר, בונה המגדלים, מפטר הטלוויזיה המהולל, המתמודד עכשיו ברצינות על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. צפו נא ברב שיח (tinyurl.com/trump-oh-no).

הסקר האחרון לפני כתיבת הטור הזה, ביום ב' השבוע, העמיד את טראמפ בראש תהלוכה צפופה להחריד של 16 טוענים רפובליקנים לנשיאות. בסקר הזה, טראמפ רשם 19% תמיכה, מושל ויסקונסין סקוט ווקר - 15% ומושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש - 14%.

"הוא אחד מאיתנו"

נסיקת טראמפ לראש המירוץ נחשבה מלכתחילה לקוריוז חולף. פרשנים התנבאו בדרגה של ידענות, שהחולף כבר חלף לאחר שטראמפ נכשל בפליטות פה מזעזעות. אבל, ראו זה פלא, כל הסקרים שנערכו מאז פליטות הפה הראו שהוא מתחזק. אין זה מן הנמנע שהופעתו בוויכוח הטלוויזיה ביום שישי לפנות בוקר, תשים קץ למועמדותו. אבל יהיה אורך הקוריוז אשר יהיה, הוא מבטא משהו הרחוק מלהיות קוריוזי.

נראה שג'ואן וולש הנ"ל הגיבה בעיקר על ציטוט אחד של בוחרת במדינת ניו-המפשר. זו המדינה הראשונה שתצביע במקדימות בהצבעה כללית וחשאית. סוכנות החדשות בלומברג ביקשה מ-12 בוחרים בניו-המפשר להסביר את העדפותיהם הפוליטיות. הגברת המצוטטת אמרה, שהיא תומכת בטראמפ, "מפני שהוא אחד מאיתנו".

אחד מאיתנו? נדמה שהכרזה כזאת אינה זקוקה אפילו להפרכה, אבל הבה נפריך: נולד לעושר מופלג וירש אותו, ניסה עוד מנעוריו להשפיע על פוליטיקאים באמצעות הרבה כסף, השתמט משירות במלחמת וייטנאם, טוען להון של עשרה מיליארד דולרים, מנהל חיי מותרות מפליגים, אינו כותב מכתבים למערכת כי הרבה יותר נוח לקנות עמודים שלמים בעיתון, נשוי לדוגמנית צעירה ממנו ב-25 שנה, ומממן בעצמו את מערכת הבחירות שלו לנשיא הוא "אחד מאיתנו"?

ברור שלא. השאלה היא מה מביא בוחר, או בוחרת, להשמיע טענה כזאת.

"מישהו ישיר ושפוט"

פגי נונאן, שכתבה את נאומי רונלד רייגן, ואחר כך חיברה את נאום הניצחון המזהיר של ג'ורג' בוש האב ב-1988, מצטטת בוחרת אחרת, במדינה הדרומית ג'ורג'יה, בשנות ה-60 שלה:

"מצבה של ארצנו ישתנה מעיקרו" אם טראמפ יהיה נשיא. "דאעש לא תרווה נחת אם הוא יהיה בשלטון. הוא עשיר מאוד, ויכול לתקן את הכלכלה. בהנהגתו, דברים יתחילו לזוז. דונלד יבעט להם בתחת. הוא יחזור ויסלול את הכבישים, ויכרה את המנהרות, ויבנה נמלי תעופה. הוא יבנה חומה עם מקסיקו. אם תשאלי את האנשים כאן, בדרום, כל מה שהם רוצים זה מישהו ישיר ופשוט, שיכול להוציא את המשימה אל הפועל". (tinyurl.com/peggy-donald).

מדוע כל-כך מובן לג'ואן וולש שטראמפ שייך לביבי הפוליטיקה האמריקאית, בשעה שהגברות מניו-המפשר ומג'ורגי'ה להוטות להושיב אותו בבית הלבן? מדוע הישירות הוולגרית שלו מחרידה אנשים בשמאל, וגם אגב לא מעט בימין, אבל מהלכת קסמים, לפחות כרגע, על רבים?

האם הדמוקרטיה היציגה מוכרחה להגיע אל מכנים משותפים נמוכים? האם דה-אינטלקטואליזציה של הוויכוח הציבורי היא בלתי נמנעת? האם חספוס, ישירות, גסות רוח וכוחניות הם כלי הניצחון בכל מאבק אלקטורלי, מאין לנו מקום לניואנסים של מחשבה ושל ניסוח?

מה עולל ההמון

האכזבה מהתנהגות ההמון לעת בחירות אינה חדשה. היא חוזרת ונשמעת מאז נעשה הניסיון המודרני הראשון לבחור ממשלה בבחירות כלליות, עם זכות בחירה כללית לגברים (נשים לא יצטרפו אלא לאחר שבעים שנה). אני מדבר על בחירתו של לואי נפוליאון לנשיא צרפת, ב-1848. הוא היה אחיינו של הקיסר, אבל לא היה אלא צל דוהה של דודו. הוא קרע לגזרים את החוקה שמתוקפה נבחר, והכתיר את עצמו לקיסר. הוא כונן מדינת משטרה מושחתת ורופסת, שכרעה תחתיה כעבור עשרים שנה.

אבל הוא נבחר ברוב עצום בידי אנשים פשוטים, בייחוד איכרים, שמאסו בשמאל ובליברלים, ורצו איש חזק, סדר ושגשוג. בשביל ליברלים מן המרכז ומן הימין זו הייתה תוצאה טבעית של זכות הבחירה הכללית. הם התגעגעו אל הזמן שבו רק 5% יכלו להצביע, על יסוד רכושם והשכלתם.

זכות הבחירה הכללית הניבה סדרה של תוצאות איומות. דמגוגים צמאי כוח פיתו את ההמון פעם אחר פעם, בכל פינות כדור הארץ. הם עלו לשלטון, ושמו קץ לחרויות. אליטיזם, הוא קול האכזבה הבוקע מגרונותינו, כל אימת שההמון שוכח למלא את ציפיותינו. מה נשאר לעשות חוץ מאשר להחליף את העם, כפי שיעץ פעם ברטולד ברכט; או להודיע לעם שהוא "מפוטר", כפי שהיה עושה דונלד טראמפ.

עכשיו נסו להתרגל לצירוף "הנשיא דונלד טראמפ". לא, זה לא יקרה, בטוח, כנראה, אולי, הלוואי.