3 אירועים אלימים נקשרו בעשרת הימים האחרונים לציבור הדתי בישראל. פינוי בתי דריינוף בבית אל - שני מבנים לא חוקיים שהריסתם הובילה לעימותים בין מתנחלים לכוחות הביטחון; השלכת בקבוקי תבערה על ביתה של משפחת דוואבשה, שגרמה לשריפה שהביאה למותו של עלי בן השנה וחצי ולפציעתם באורח קשה של הוריו ושל אחיו בן הארבע; ודקירתם של 6 משתתפים במצעד הגאווה בירושלים על-ידי ישי שליסל, חרדי שכבר ניסה בעבר לרצוח משתתפים במצעד. שירה בנקי, בת ה-16, שנפצעה באורח אנוש, מתה באמצע השבוע מפצעיה.
האירועים הללו לא רק זעזעו את החברה הישראלית אלא גם גרמו להפניית אצבע מאשימה לעבר החרדים ולעבר הציבור הדתי-לאומי, שנתפסו כמי שלא עשו די נגד גילויי אלימות, בין אם באמצעות שתיקה שנמשכת שנים בנושא, ובין אם בשל העדר צעדי ריסון פנימיים מול גורמים קיצוניים.
3 חוקרים שריאיין G מציעים תמונה קצת יותר מורכבת של המציאות הזאת. הנה כמה נקודות למחשבה.
1. המתנחלים התברגנו ולא חשים אחריות
"התקשורת תופסת את הציונות הדתית כאילו אנחנו עדיין חיים בשנות ה-70", אומר ד"ר נסים ליאון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, שחוקר את החברה הדתית בישראל. "אבל זו כבר מזמן לא אותה תנועה מאורגנת עם סמכות ועומק אינטלקטואלי שהייתה בזמן העלייה לסבסטיה. הקהילה הזו נעשתה מאוד הטרוגנית, ומעמד הביניים שלה הפך למאוד בורגני.
"בתוך העולם המסודר הזה של המיינסטרים הדתי, נערים מופרעים או אירועים שיוצאים מכלל שליטה לא נתפסים כמקרים שהקהילה צריכה לטפל בהם, אלא המדינה. שימי לב שאנשי הציונות הדתית לא מתייחסים אל המפגעים האלה במושגים של חינוך, אלא מדברים על משטרה ועל עובדים סוציאליים שצריכים להיכנס לתמונה. אלה מוסדות של המדינה. זה אומר שהם לא תופסים את עצמם כקהילה שכשלה. מעמד הביניים של הציונות הדתית באמת לא מבין מה רוצים ממנו. המרכזים הגדולים שלו נמצאים בגבעת שמואל, רעננה ופתח תקווה, לא בשטחים. והוא מרגיש שמבקשים ממנו להתמודד עם המשוגעים של החצר האחורית, סוג של מערב פרוע שאין לו שום אחריות עליו, והוא רק עושה לו כאב ראש. מבחינתו, ההצתה בדומא היא לא עניין אידיאולוגי אלא פלילי".