מסתננים מאפריקה בדרום תל אביב פליטים / צילום: רויטרס
שתי ערים. הפוסטים המביכים והמסיתים שהעלתה השבוע שרת המשפטים איילת שקד בדף הפייסבוק שלה, כאילו הייתה אחרונת הטוקבקיסטים מטעם ארגון להב"ה, משחקים בדיוק לידי השיח הצבוע, המנותק והמתנשא של חלקים בשמאל ובתקשורת הישראלית. אלה האחרונים מקטלגים כל ביקורת על התופעות השליליות שהביאה עמה ההגירה מאפריקה כגזענות חשוכה או "פשיזם". כמה קל לחבק את המהגרים בדרום תל אביב כשחוזרים לישון בשכונות המרכזיות והצפוניות שלה. שם אפשר להמשיך לדווש באופניים וליהנות מעוד אטרקציה לילית שסידר רון חולדאי. בקרוב אפילו נתיבי איילון יזכו לקירוי עם פארקים ירוקים, אבל בטח ניחשתם: כל הטוב הזה יתחיל בארלוזורוב ויסתיים ביצחק שדה. מבחינת רוב תושבי ת"א זו תמיד תהיה עיר ללא הפסקה. עבור התושבים הוותיקים של שכונת שפירא, התקווה וקרית שלום, ההפסקה מתחילה אחרי החדשות של 20:00.
שיעור בניתוק. "עקב הצפי להגעת המונים: פיצוץ הגשר עשוי להידחות" - זו הכותרת שהופיעה השבוע באחד מאתרי החדשות הבולטים והפופולריים ביותר, אשר נשלחה גם לכל בעלי האפליקציה הסלולרית של האתר. איזה גשר? באיזה יישוב הוא נמצא? זה הרי מובן מאליו לעורך התל אביבי שכתב אותה. גשר מעריב? גשר הנשרים? מעתה אמרו: "הגשר". כמעט על משקל "החומה", משל הייתה זו 1989, ברלין. מה תסמל "נפילת" הגשר בעיני הישראלי הממוצע? כלום ושום דבר, אבל זה לא מונע מאמצעי התקשורת להפוך את המאורע הזה למה שמכונה בשפה המקצועית "אירוע מדיה". הליקופטר יספק הצצה מלמעלה, כתבינו ידווחו מהשטח, ורק אלוהים יודע כמה מנותק מהשטח יהיה הפיאסקו הזה.
שבויים בנרטיב. בין גשר מעריב לחוק המסתננים דובר השבוע רבות גם על סוגיית ההזנה בכפייה. גם במקרה הזה הדיון הוא רדוד ואוטומטי הן מצד הרופאים והן מצד עיתונאים ונבחרי ציבור. שוב ימין מול שמאל, שוב מבלבלים בעובדות כדי לשרת את המחנה. צודק כל מי שסבור שאין להזין בכפייה אדם השובת רעב, גם אם הוא אסיר ביטחוני. אלא שהחוק החדש מבקש לדחוף זונדה לאסיר רק אם איבד את ההכרה והגיע למצב של סכנת חיים. למעשה, זו כבר חובתם של הרופאים לעשות זאת כפי שחובתם להציל מי שבלע כדורים וביקש להתאבד, אבל הם כל כך שבויים בנרטיב ההומניסטי שבנו לעצמם, עד שההיגיון הזה נעלם מעיניהם בחסות המקהלה התקשורתית שמחבקת אותם. ובתוך כל זה אף אחד כמעט לא מדבר, בטח לא בתקשורת המרכזית, על מה שבאמת חשוב: המעצרים המנהליים. שביתת הרעב נועדה ליצור דיון בדיוק על כך, אבל בדומה לכל שביתה גדולה - התקשורת תמיד תדבר על נזקיה ולא על העילה לפריצתה. מדינה דמוקרטית לא נמדדת רק באמות המוסר שמפגינים הרופאים שלה (בעיקר כשזה נוח להם), אלא לפני הכול ביכולת לגנות שימוש פסול במעצרים מנהליים ממושכים, ליהודים וערבים כאחד, ללא משפט ואפילו ללא ראיות.
המלך עירום. את ירום אריאב תמיד חיבבתי כשהיה מנכ"ל משרד האוצר. שקול, מדוד, בעל השקפת עולם בריאה, חברתית ומאוזנת, וככלל אדם נעים הליכות. דומה שלאחר פרישתו הוסיף לתכונותיו קורטוב של חריפות מדויקת, שבאה השבוע לידי ביטוי כשפרסם פוסט על ההתנהלות הישראלית סביב הסכם הגרעין עם איראן. הנה קטע קטן: "איך הצליח סמנכ"ל השיווק המעולה והכריזמטי של רים (רה"מ נתניהו - ש"נ) לשכנע את כולנו להעדיף ארון קיר שמתפרק אחרי שנה וחצי עד שלוש שנים ושעולה פי עשרה מארון קיר של חברה ידועה? ואיך הצליח אותו גאון שיווק לצייר כל מי שמצדיק את ההסכם כאלטרנטיבה לא מושלמת אבל עדיפה, באור אנטי-פטריוטי ואנטי-ישראלי? ... איך הוא הצליח לשכנע שאובמה, הנשיא האמריקאי היחיד שנקט מעשים ולא רק דיבורים כנגד הגרעין האיראני הוא עוכר ישראל במקום שיהיה שמור לו מקום בכותל המזרח, רק למען קידום האג'נדה הרפובליקנית? ... ואיפה האמיץ שיצעק בלי מורא ובלי משוא פנים - it's a good deal!, בהתחשב באלטרנטיבה?".
shai-n@globes.co.il