"כדורגל ישראלי זה פח" (או: המיתוסים המופרכים על ליגת העל)

תדמית הכדורגל שלנו בשפל חסר תקדים, בערך כמו שהזיכרון שלנו הוא קצר מועד. שלושת ההפסדים הרצופים של נבחרת ישראל השכיחו במידה רבה את שלושת הניצחונות הרצופים שקדמו להם, כמו גם כישלונות רוב הקבוצות הישראליות להעפיל לשלב הבתים בשנתיים האחרונות, שהשכיחו את הימים שהיו כאן אפילו שלוש קבוצות ששיחקו בעונה אחת בשלב הבתים. מכבי נתניה המתרסקת, אלי טביב המקפץ מקבוצה לקבוצה ושואב אותה, ואפילו פרצי האלימות - פואד, שרלרואה - יוצרים תחושה שהכדורגל פה הוא על הפנים. זו המציאות או שכדאי שנכריז עליה כמיתוס?

בואו נפרק את זה לשלושה תחומים עיקריים.

1. האם המצב הניהולי-עסקי כאן באמת כזה גרוע ביחס לאירופה?

אוקיי, מה שקרה בעונה שעברה במכבי נתניה הוא חסר תקדים. בעלים, שעד לפני שנתיים היה אלמוני לחלוטין, לא כיסה את ההתחייבויות שלו בערבויות שניתן היה לחלט, והקבוצה קרסה. לא קרסה בדרך שהביאה אותה לכדי פירוק, אבל בהחלט הזיקה למועדון בדרך שתקשה עליו במשך שנים להתאושש.

אלי טביב, למשל, הוא דוגמא לכשל רגולטורי מתמשך. טביב הוא עבריין מורשע. לא רק שהוא עבריין מורשע, אלא שקיימת המלצה של רשם העמותות, גוף הגג אליו כפופה ההתאחדות לכדורגל, להוציא אותו מהענף. בגלל סרבול משפטי מתקשה ההתאחדות להוציא את ההמלצה אל הפועל, ובינתיים טביב כבר מרוקן את נכסיו המקצועיים של מועדון שלישי - בית"ר ירושלים - אחרי שעשה זאת עם הפועל כפ"ס והפועל ת"א.

גם העובדה כי תקציב המינימום בליגת העל גולח בשנתיים האחרונות עד ל-9 מיליון שקל, ומי שאמון על כספיים ציבוריים מהסס אם להעביר את הכספים האלה בעתיד - בגלל סיבות תדמיתיות, גחמות פוליטיות או המלצה של ועדות ממלכתיות - מעלה עוד יותר את הספק אם הכדורגל הישראלי מסוגל לנהל את עצמו. בסופו של יום, יש מעט מאוד מועדונים שמתנהלים כמו מועדון כדורגל - ניהול פיננסי, מקצועי, שיווקי - והם גם אלה שמצליחים לאורך זמן לכלכל את עצמם בתקציב גבוה יותר.

אבל, ויש כאן אבל גדול, אף מועדון בכדורגל הישראלי לא התרסק כפי שהתרסקו בשנים האחרונות פארמה או ריינג'רס - וכמובן שאף מועדון פאר בכדורגל הישראלי לא הורד לליגה שנייה על שחיתויות כפי שקרה ליובנטוס ב-2006. יש מדינות כדורגל, בסדר הגודל שלנו, שקבוצות בהן פשוט נמחקות. רק לפני כמה שבועות שיחקה מ.ס.אשדוד עם מועדון הפאר הבולגרי צסק"א סופיה, שהורד אוטומטית לליגה השלישית בבולגריה בשל חובות. ויש עוד קבוצות רבות שבעיות כלכליות מובילות אותן במדרון: האנזה רוסטוק נמצאית בליגה השלישית בגרמניה כשסארבריקן, וולדוף מנהיים וקיקרס אופנבאך, שמות ידועים, נמצאות בליגה הרביעית; דאנפרמליין בליגה השלישית בסקוטלנד; סדאן בליגה השלישית בצרפת; לצ'ה, אסקולי ורג'ינה בליגה השלישית באיטליה; ויש גם קריסות אצל אלניה וולדיקווקאז וטורפדו מוסקבה ברוסיה, סרבט ז'נבה בשווייץ ואנקרגוצ'ו בטורקיה. זאת אומרת שהכח עמידר ר"ג, שהיתה בליגת העל ב-2009, ועכשיו בליגה השלישית, לא ממש לבד.

עו"ד ניר ענבר, מנכ"ל הפועל ת"א ובוגר התואר השני פיפ"א מאסטר, המתמצא היטב ברגולציה בליגות האירופיות כמו גם באופ"א, חושב שמצבנו לא כזה רע: "יש ניהול מוסדי רגולטורי ויש את הניהול של הקבוצות עצמן. במישור הרגולטורי עשינו התקדמות מאוד טובה בשנים הקודמות ודווקא מהמקרים הפחות טובים - בשנה האחרונה - הפקנו לקחים ואנחנו נמצאים היום ברמת פיקוח פיננסי ברמה גבוהה גם מול מדינות שאובייקטיבית יש להן רמת כדורגל טובה משלנו. באיטליה לא הצליחו לעשות סדר, ביוון יש בעיות מאוד גדולות, ברומניה יש ליגה קצת יותר טובה, וקבוצות שם נעלמות פתאום יום אחד, למשל ואסלוי. בסיפור של מכבי נתניה הבקרה פעלה בצורה לא טובה, אבל היה כאן עניין תקדימי, מעולם לא נתקלו במצב כזה. צריך לעבור מקרה כמו של נתניה כדי להשתפר. מי שמושלמות הן גרמניה, הולנד, הסקנדינביות, אבל אפילו באנגליה קורים דברים כאלה. גם בשווייץ עברו תקלות".

ניהול הקבוצות, לפי ענבר, הוא לא בהכרח היכולת של מנהל קבוצה לסחור בשחקנים בצורה עילאית (דוגמת מכבי פ"ת), אלא גם לנהל אותה בדרך שיווקית - שוב דוגמת מכבי פ"ת, לה אין אתר, דף פייסבוק וחסר למי שיצייץ שם, אפילו בטוויטר. "אפשר לראות דוגמאות של קבוצות שמתנהגות על-פי המודלים הכי גבוהים שקיימים, קבוצות שבדרך לשם, וגם קבוצות פחות טובות", אומר ענבר. "אנחנו שופטים ניהול פה בצורה מאוד חד-ממדית. אחד התפקידים של המינהלת יהיה לשפר קבוצות באספקטים מסוימים ולסייע לקבוצות להתנהל באספקטים שהן פחות טובות בהם. יש הרבה קבוצות מעולות, שבאספקט של ה'פוטבול ווייז' - להביא שחקנים ולמכור שחקנים - עושות חיל. הרבה קבוצות לא עושות שיווק טוב. זה משהו שלא מבינים כאן בצורה עמוקה. עושים פה שיווק בצורות יחסית ישנות. יש לכך חשיבות כי זה מגדיל רווחים. אני אופטימי. הייתה פה התפתחות טובה באספקטים מסוימים, אבל נצטרך הנהגה כדי להוביל באספקטים נוספים".

2. ליגת העל באמת חלשה ממקבילות אירופיות בסדר גודל דומה?

התשובה היא בפירוש שלילית. הליגה הייתה בינונית והיא לא תהיה חלשה עוד שנים רבות כל עוד יהיו פה קבוצות שהתקציב השנתי שלהן יהיה גבוה מ-10 ואפילו 15 מיליון אירו בעונה. אפשר לומר כמובן שמספר הקבוצות הטובות בליגה הוא מועט באופן יחסי לגודלה של הליגה, המדינה, או ביחס לליגות בינוניות אחרות.

אחד המדדים הטובים ביותר הוא ההצלחה הישראלית היחסית בגביע אירופה. האינדיקציה הטובה ביותר היא מספר הקבוצות שמגיעות בסופו של דבר לשלב הבתים, מבין המדינות שבממוצע שולחות מדי עונה ארבע קבוצות לגביעי אירופה. ישראל מדורגת כרגע במקום ה-21 בדירוג הקבוצות באופ"א. בדירוג יש 54 מדינות, וישראל נמצאת בתהליך נסיגה הדרגתי מאז 2014, אז דורגנו במקום ה-17. לומר שלא היינו כבר בשפל כזה יהיה מוגזם: רק ב-2009 דורגנו במקום ה-22. אם יעצרו באופן מלאכותי את המשחקים עכשיו, הרי שאת העונה הבאה נפתח במקום ה-27, שם לא היינו כבר שנים, אבל כיון שהמשחקים טרם הסתיימו ומכבי ת"א תשחק בשלב בתים כלשהו מובטח כי ישראל תעבור את בולגריה במקום ה-25, והיא מסוגלת לעבור גם את אזרבייג'אן וקפריסין. מקום 23 בתחילת העונה הבאה נראה כרגע ריאלי. נסיגה? כן. קריטית? בהחלט לא.

מבין המדינות ברמה דומה לשלנו, ביחד עם השנה הגענו 15 פעמים לשלבי בתים בעשור האחרון - ממוצע של קבוצה וחצי בשלב הבתים מדי עונה, מכובד. לשבדיה זה קרה שמונה פעמים, לפולין שבע, קפריסין תשע, סרביה עם שמונה, ואפילו סקוטלנד הגיעה בדיוק כמו ישראל לשלבי הבתים בעשור האחרון. אוסטריה ודנמרק מקדימות אך במעט את ישראל.

גם במונחי צ'מפיונס מצבנו סביר - ישראל שהגיעה פעמיים לשלב הבתים של האלופות (מכבי חיפה ב-2009 והפועל ת"א ב-2010), שווה לקרואטיה ואוסטריה. השבדים הגיעו פחות, כמו גם הסרבים והפולנים, המדורגים כאמור לפנינו בשנתיים האחרונות, להם לא הייתה בעשור הזה אפילו קבוצה אחת בליגת האלופות.

אבי נמני מסתובב הרבה באירופה, מכיר לא רע את הליגות הבינוניות מהן מביאים שחקנים לישראל או שולחים שחקנים שלנו אליהן. הוא חושב שמדובר במיתוס: "הליגה פה לא חזקה, זה ברור, אבל גם לא חלשה. אם אתה משווה אותה לקרואטיה אז הליגה בישראל יותר טובה, גם ביחס לאוסטריה וסרביה. שוייץ יותר חזקה, רומניה פחות או יותר שווה בשווה, פולין פחות או יותר שווה. אנחנו די סובלים לדעתי מקצב משחק ונחיתות פיזית, ואלה דברים שחוזרים על עצמם לאורך שנים. מדובר על טיפול לקוי בילדים. היום יש יותר מודעות, ומועדונים שעובדים עם פיזיולוגים מגיל צעיר, ואת התוצאות נראה אולי בעוד 10 שנים".

גם ביברס נאתכו, שחקן קריטי במערך של צסק"א מוסקבה הרוסית וששיחק גם בליגה היוונית - חוזר על הדברים: "הקצב בישראל לא מספיק טוב ביחס לקבוצות מקבילות בליגות מקבילות, אבל יש בישראל כישרון גדול יותר. אנחנו לא כאלה גרועים". בהשוואה לליגות מקבילות אחרות באירופה, בפרט מדינות ששייכות לאיחוד האירופי, עולה בעיה רגולטורית אחת שמשאירה אותנו מאחור: מספר הזרים. כמות הזרים הקטנה - חמישה לכל היותר - מגדילה את כוח המיקוח של השחקנים הישראלים המובילים, ואז נוצר מצב בלתי אפשרי בו רק חצי מהישראלים הבכירים משחקים בארץ, וגם מרוויחים הון כסף. לצידם יש זרים בינוניים וישראלים שלא היו מוצאים פעם את עצמם בליגת העל, שמרוויחים הרבה פחות, וכך גם משתקפת רמתם. נמני: "כדי להעלות את הרמה יש צורך בדבר אחד: להקטין את הליגה ל-10 קבוצות. ב-10 קבוצות יתקבצו השחקנים הטובים ביותר וזה יעלה את הרמה. אין מספיק קבוצות שכל השחקנים טובים יתפרסו על-פניהן. מבחינתי, הלוואי ויהיו 20 - זה ייתן לי יותר פרנסה כסוכן - אבל אין מנוס מלהקטין. בסופו של יום, הקבוצות שיכולות להביא זרים, אלה הקבוצות שמובילות את הליגה. בשורה התחתונה: הרמה בסדר, אבל יש לליגה פוטנציאל להיות הר בה יותר טובה".

3. האם ישראל היא לא "מדינת כדורגל"? האם הקהל באמת בורח?

אין מיתוס יותר מופרך מהמשפט לפיו "יש בריחה של צופים מהמגרשים, בגלל אלימות, בגלל רמת הכדורגל, בגלל מחירי הכרטיסים". בשבוע שעבר חצתה מכירת המנויים בליגת העל את קו 55 אלף המנויים. מדובר במספר חסר תקדים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, שהמשמעות הנגזרת שלו: כרבע מהאנשים כבר הבטיחו את ישיבתם באצטדיונים, עוד לפני תחילת העונה.

 ליגת העל, כמות מנויים

על-פי נתוני מינהלת הליגה, הגיעו בעונה שעברה למגרשים בליגת העל 1,548,337 צופים, 418 אלף צופים רק במשחקי מכבי חיפה בסמי עופר, ובשורה התחתונה צמיחה של 30% ביחס למספר הצופים בעונת 2013/14. הממוצע למשחק עומד על 6,451; ב-1963, בעונה בה נפתח אצטדיון בלומפילד לרווחה, הגיעו 6,130 צופים בממוצע לכל משחק. אוכלוסיית ישראל אז היתה קצת למעלה מ-2.3 מיליון תושבים. היום, כשקו 8 מיליון התושבים כבר נחצה, כמות הצופים הממוצעת עלתה רק ב-5%. אז בכל זאת - מאיפה נובעת הירידה? נורא פשוט: מהתפתחות תרבות הפנאי. כלומר, מאז 1963 נוספו למשק הישראלי טלוויזיות, מחשבים, קניונים, מכוניות פרטיות, דילים לבורגס. ועדיין, כדורגל זו תרבות הפנאי - עליה משלמים - אחת ההמוניות ביותר.

על-פי נתוני מינהלת הליגה, 0.56% מהאוכלוסייה בישראל מגיעה מדי מחזור למשחקי ליגת העל, קרוב ל-50 אלף איש. רק לשם השוואה, בגרמניה מגיעים רק 0.48% אחוז מהאוכלוסייה למשחקי הבונדסליגה. בבלגיה, בדנמרק, בפורטוגל, בשווייץ ואפילו בשבדיה - שלא לדבר על אנגליה - מגיעים שיעורים גדולים יותר מהאוכלוסייה למגרשים מאשר בישראל, אבל לא בצורה היסטרית. קפריסין היא מדינת הכדורגל הכי גדולה באירופה: 1.43%מהאוכלוסייה מגיעה למשחקי הליגה הקפריסאית מדי שבוע. 1.2 מיליון תושבים, 17 אלף צופים. ליגות כמו זו באוסטריה, בקרואטיה, בצ'כיה, ביוון, בפולין, ברומניה, בסרביה, בסלובקיה, בוודאי באוקראינה וברוסיה, נופלות מהליגה הישראלית בהרבה בתחום הזה.

ד"ר יאיר גלילי, סוציולוג, אוהד הפועל פ"ת, מסביר את העלייה בכמות הצופים, וקובע חד-משמעית שמדובר במדינת כדורגל: "בהתחשב בתהליכים שעברו בשנה האחרונה, הפוטנציאל עדיין לא ממומש. גם מכבי חיפה שאצלה הגידול הכי משמעותי, עדיין יכולה להגיע להרבה יותר. רוב רוכשי המנויים בחיפה, הם לא אוהדי מכבי חיפה אלא אוהדי סמי עופר.

"מבחינת אהדה לספורט, כדורגל בישראל הוא אי רחב מאוד", ממשיך גלילי. "לאו דווקא במנויים. ישראל היא מעצמה עולמית בתיירות ספורט. מספר הישראלים שנוסעים לספרד ואנגליה כדי לראות כדורגל הוא מטורף. וזה לא רק בכדורגל, אלא בכל ענפי הספורט. אנחנו מדינת כדורגל - למרות שהרמה לא גבוהה - אלא כיוון שהפטריוטיזם לקהילה ולמועדון לא נופל מהרבה מקומות באירופה, ועולה על זו שבארה"ב. בישראל, האהדה למועדון, לשבט, לקהילה, ולזהות היא מאוד גדולה. יש צמא לתרבות ספורט. אנחנו עושים קצת עוול בתפישה כי אין תרבות ספורט בישראל. תרבות הספורט עשתה קפיצה מטורפת. לא צריך ללכת רחוק. יוצאים החוצה מהבית ורואים את אלה שרצים, הולכים, עושים טריאתלון, נוסעים באופניים. המצב הכלכלי טוב יותר וכמות הפנאי אצל הישראלי גדלה. תרבות הספורט בישראל השתנתה לטובה. היא יותר איכותית ויותר מעמיקה. זה נובע גם מנגישות לשידורים. הספורט הוא התוכן היחידי שלא רק שלא מתרסק, אלא ממשיך לצמוח כל שנה. ספורט הוא הדבר היחידי שאתה ממשיך לצרוך אותו לייב בניגוד לחדשות או לריאליטי שאותם אפשר לדחות".

- אבל אנחנו לא מדברים על צפייה בטלוויזיה, אלא על חשיפת ילדים לאלימות במגרשים.

"רמת האלימות בכדורגל הישראלי היא זניחה, אפשר להגיד כמעט ולא קיימת. בהרבה מקומות, בטח באצטדיונים הגדולים, זו חוויה אדירה למשפחה. לא רק בגלל המתקנים. הרבה מועדונים הבינו שהם צריכים להיות מאוד שירותיים. יש מחלקת שיווק, דוברות, יחסי ציבור, מתייחסים ברצינות לאוהדים. מבינים שאוהדים זה פור לייף".