בנימין ושרה נתניהו / צילום: רויטרס
אנחנו חיים בעידן מוזר. מצד אחד, הטכנולוגיה המתקדמת, האינטרנט, הרשתות החברתיות, הטלפונים הסלולריים, מצלמות האבטחה ועוד, הביאו לכך שמידע רב ועצום נחשף ומגיע לכל אחד מאיתנו מדי יום ושעה. ההתפתחות הטכנולוגית גם הביאה לכך שתפיסת הפרטיות של האדם השתנתה. דומה שהצעירים היום מוכנים לחשוף את גופם, נפשם וקרביהם בפני כל, והדבר נראה להם טבעי ואף רצוי.
אבל מצד שני, בשעה שמידע עצום נחשף באינטרנט ובפייסבוק, נושאים ציבוריים הרי-גורל מוסתרים מאיתנו, ומידע חשוב שלפי ערכי הדמוקרטיה אמור להיות נגיש לכל, מוחזק בידי מעטים.
ניקח לדוגמה את תקציב המדינה ואת חלוקת הכספים בין משרדי הממשלה. מדובר בנושא חשוב מאין-כמותו שמשפיע על כל אזרח ואזרח, ומעצם טבעו הוא צריך לעבור תחת שבט הביקורת הציבורית. אולם לא רק שלציבור הרחב קשה להגיע אל המספרים ולהבין אותם, אלא אפילו חברי הכנסת - אלה שמאשרים את התקציב ואת העברות הכספים - אינם חשופים לכל הנתונים המלאים.
"אני שבוי של הסכמים שאני לא מכיר", הודה חבר הכנסת לשעבר אלעזר שטרן, שהיה גם חבר בוועדת הכספים בינואר 2014. ואילו פרופ' מומי דהן, מבכירי המאקרו-כלכלנים העוסקים בכלכלה ציבורית, אמר כי "משרד האוצר מנהל קופה קטנה בסדר גודל של תקציב משרד הביטחון: הוא שולט בהעברת עודפים משנה לשנה בסכום שנאמד ב-23 מיליארד שקל, בהקצאת רזרבות גלויות וסמויות הנאמדות ב-25 מיליארד שקל לפחות ובהעברות תקציביות בין סעיפים בסכום של יותר מ-5 מיליארד שקל. זוהי שליטה יומיומית שחשופה לעין הציבורית רק באופן מוגבל ביותר ומקנה כוח מוגזם בקביעת סדרי העדיפויות".
אלא שהאבסורד הזה לא נגמר כאן. בעוד שהאוצר שולט ברזי התקציב הכללי, הוא ממודר מחלקים רבים של תקציב הביטחון. לפני כשבועיים, בדיון של ועדת השקיפות החדשה בכנסת (בשמה הרשמי "הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור"), בראשות חברת הכנסת סתיו שפיר, אמרה רכזת תחום הביטחון במשרד האוצר, דניאלה פרתם, כי תקציב ההתקשרויות של מערכת הביטחון לא מופיע במערכות של האוצר. "את ההרשאות אני לא רואה, גם את הגמלאות וכוח-האדם - תקינה ואיוש - אנחנו לא רואים באופן מלא ושוטף. גם שינויים תקציביים אנחנו לא רואים במערכות שלנו". כך הודתה מי שאמורה להכיר כל פרט מתקציב הביטחון ולפקח עליו.
מתברר כי רבים מהנושאים שקשורים לביטחון המדינה בקשר ישיר, עקיף, או בקשר כלשהו, אינם גלויים לציבור. המקרה של האזרח אברה מנגיסטו, שרק ביולי השנה נודע בפומבי שהוא חצה את הגבול לעזה כבר בספטמבר 2014, הוא רק אחד מהם. זה פשוט מדהים איך אירוע דרמטי כל-כך יכול להיות מוסתר מעיני הציבור הישראלי זמן כה רב בעידן שבו אנו חיים.
למרבה הצער והאכזבה, היעדר השקיפות מגיע עד לצמרת השלטון בישראל. כך משרד ראש הממשלה נאות לפרסם שלשום (ב') נתונים על הוצאות של שני בתי ראש הממשלה בנימין נתניהו בירושלים ובקיסריה, רק בעקבות עתירות שהגישה התנועה לחופש המידע.
גם כאשר משרד ראש הממשלה עשה לציבור משלמי המסים טובה ופרסם את ההוצאות, הדבר נעשה בדרך בלתי שקופה. החומר שהועבר ממשרד ראש הממשלה אינו מפרט את שמות הספקים ונותני השירותים שהועסקו בבתי ראש הממשלה. הוא גם אינו מפריד בין הוצאות הבית הפרטי למעון הרשמי, ומסתיר פרטים רבים נוספים, כך שלא ניתן ללמוד ממנו את סך ההוצאות בעבור כל סעיף בהוצאות.
וכך, בזמן שאנחנו מתעסקים בחלוקת לייקים לתמונות שחברינו העלו באינסטגרם, או בוויכוחים פוליטיים עקרים בפייסבוק ובטוויטר - הדברים החשובים באמת מתרחשים מתחת לעינינו.