גלעד ארדן / צילום: איל יצהר
צא בחוץ. פילים בחנות חרסינה, גול עצמי או ירי ברגליים, תבחרו אתם את הקלישאה. כנס החירום של ראשי המשטרה בדימוס הוא בדיוק הטוויסט בעלילה שגלעד ארדן יכול היה רק לפנטז עליו. יושבים להם הניצבים ורבי הניצבים בפנים חמורות סבר, כולל הרב-מרואיין אריה עמית שהגיע בג'ינס ונעלי אצבע שמביישות את הפנסיה התקציבית המכובדת שלו, ומזהירים מפני מינוי של "אדם מבחוץ" שלא מכיר את המשטרה. איפה הם היו, כמי שמכירים כל כך טוב את המשטרה, כשעוד ועוד בכירים הטרידו מינית פקודות שלהם? למה לא ערכו כנס חירום כשניצבים נישקו את ידיהם של רבנים-סלבריטאים עם חצרות ביזנטיות? למה נעלמו ונאלמו אל מול השכר העלוב של השוטרים הצעירים בזמן שהמפכ"ל האחרון דנינו הרוויח 86 אלף שקל בחודש? ואולי הם כל כך הרבה שנים היו "בפנים", שאין להם שום יכולת לראות את מה שכולנו רואים מבחוץ?
מועדון סגור. ההתנגדות של בכירי המשטרה דומה להתנגדות בכל ארגון למינוי מבחוץ, ואף שהיא מובנת וטבעית - היא לא צריכה להיות שיקול יחיד או עיקרי בידי מקבלי ההחלטות. זוהי התנגדות גילדאית, בדיוק כפי שההסתדרות הרפואית התנגדה למינוי משה בר סימן טוב לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות רק משום שאינו רופא. והנה, בינתיים נראה שהוא אחד הטובים והפעלתניים שידע המשרד הזה. אני זוכר עדיין את המתח ביחידה שבה שירתי, אחרי שהתגנבה השמועה שהמפקד הבא של היחידה יגיע לראשונה, רחמנא ליצלן, מאחד הגדודים. הוא לא מכיר את ההווי, חששנו, בטח יחסל את הפריבילגיה להסתובב "על אזרחי" בבסיס. הוא כמובן עשה ממש את זה כבר בשבוע הראשון שלו, אבל בדרך פלא ליחידה ולעולם שלום. הבעיה עם המינוי של הירש, בכל זאת, נובעת קודם כול מעצם היותו תת-אלוף. המשטרה היא גוף היררכי, ובגוף היררכי הדרגות הן קודש קודשים. אי אפשר להצניח תת-אלוף (שמקביל לתת-ניצב) לפקד על ניצבים. זה לא נכון, זה מעליב, וספק אם זה יעבוד.
לא מתווכח. כשגלעד ארדן אומר "אני לא מתווכח עם הורים שכולים אלא רק מרכין ראש בפניהם", הוא לא רק מתנשא ומזלזל בהורים האלה, אלא בורח מהתמודדות אמיתית עם הטענות נגד הירש בכל הנוגע להתנהלותו במלחמת לבנון השנייה. כי אלה לא רק ההורים השכולים, שקל להדביק להם את התווית האמוציונלית, אלא גם אנשי המילואים שהיו שם ועדיין נוטרים לו. נכון שוועדת וינוגרד ניקתה אותו בדיעבד, אבל גם לתחושה הקשה של לוחמים יש משמעות - לא רק לשורה התחתונה באיזה דוח.
ליברלים כשנוח. במהלך מבצע "צוק איתן" שאלתי את אנשי הצנזורה הצבאית מדוע הם אוסרים לפרסם שישראל מחזיקה אמצעי תקיפה מסוים, אף שכל ילד עזתי בן 8 מכיר אותו היטב. התשובה הבלתי פורמלית שניתנה לי בעל פה הייתה מדהימה למדי: "כי זה עלול לפגוע בפעילות היצוא של התעשיות הביטחוניות". נזכרתי בזה השבוע כשהורמו הגבות נוכח הליברליות המפתיעה לכאורה שהפגינה הצנזורה כשהתירה לערוץ 2 לפרסם את הקלטות שבהן נשמע אהוד ברק מדבר על הדיונים החשאיים בעניין תקיפת מתקני הגרעין של איראן. הנה פעם אחת הצנזורה אוסרת פרסום שאין לו דבר וחצי דבר עם ביטחון המדינה, ופעם אחרת מתירה לפרסם פרטים סודיים בכל קנה מידה. שיקולים זרים? אם העיתונות הישראלית והציבור הישראלי אדישים להיעדר שקיפות ולנורמות שאין להן מקום במשטר דמוקרטי, אל לנו להלין כשהנורמות האלה פועלות גם בכיוונים פחות נוחים.
ביי ביי. הכבישים הזורמים (בערך), החניון הריק בעבודה והתחושה שכל העולם (חוץ ממך, פראייר) נמצא ביוון או לפחות על מטוס לשם, שוב ממחישים עד כמה הצרפתים יודעים מה הם עושים כשהם יוצאים לחודש של "ואקאנס". אם ממילא אין עם מי לעבוד, שכולם לא יעבדו. זה הרבה יותר יעיל, אירוני ככל שזה יישמע, חוסך מיילים מיותרים לאנשים שהותירו אחריהם הודעה מעצבנת שלפיה עד 1 בספטמבר (כולל) הם לא נמצאים, ומוסיף לפחות שנת חיים אחת לסבא ולסבתא שמתפקדים על תקן צהרון הכול כלול. תחשבו על זה, בלי לחץ.