שחר יהלום / צילום: דור מלכה
"כמו כל אמן צעיר, כולנו משמנים את גלגלי הפנטזיה, לעשות את זה בניו יורק", אומרת עפרי כנעני בתשובה לשאלה מדוע החליטה להישאר בניו יורק בתום הלימודים.
היא אומרת את זה בטון אירוני, מודעת ליומרה ולקלישאה שמתלוות לחלום. אלא שמתחת לפאסון הלעגני מסתתר הכוח העלום הזה של השאפתנות, זה שסחב אותה ואת חמשת האמנים הנוספים שהשתתפו בכתבה הזו, להפנות עורף, גם אם זמני, למגרש האמנות הישראלי המוכר, שגם בו לא חסרה תחרות, ולנסות לתקוע יתד באחת מבירות האמנות התובעניות שיש - לפעמים תוך הכרה בכך שהקרדיט האמנותי שצברו בעמל בישראל הולך לאיבוד בתרגום לאמריקאית.
במרחק נסיעה קצרה בסאבוויי מטבור העסקים של העיר, בכיוון נדל"ן קצת יותר בר השגה, הם מצטופפים עם עוד אלפי אמנים מרחבי העולם - בין מאתיים ל-300 אלף על-פי ההערכות. בתוך חללי סטודיו נטולי מזגן, הם מזיעים שעות ארוכות בכל יום. מחכים לגלריסט שיתאהב בהם, לאוצרת שתישבה בקסמם, לאספן שייתן בית ליצירות שלהם.
אין להם אפליקציה מגניבה, וגם לא מכשיר פיננסי מתחכם. הסחורה שלהם מופשטת, והם עצמם רמ"ח ושס"ה תאים וגידים המרוכזים כולם בהבעה, ביצירה, בבנייה של קומה נוספת בתולדות הציביליזציה האנושית. אלה סיפוריהם.