עבודה של שחר מרקוס / צילום:באדיבות האמן
סעודות ומשתים, פירות, עוגות ולחם - אלה משכו את עיניהם של אמנים מדורי דורות. מזון איננו רק צורך קיומי. מזון הוא גם חגיגה לחושים ובמיוחד לחוש הטעם, הריח והראיה. אך בעידן הנוכחי המזון מעלה גם שאלות של אתיקה ושמירת הסביבה, עושר ופערים חברתיים, שפע ועודפות. כל אלה עולים בתערוכת האמנות "Feeding", שאצרה כרמית בלומנזון, המוצגת כעת בביתן הישראלי ב"אקספו מילאנו 2015".
תערוכת האקספו העולמית השנה הוקדשה לנושא המזון בעולם ומקורותיו. הביתן הישראלי, בעיצובם המרשים של האדריכלים תגית כלימור ודויד קנפו, ממשרד קנפו-כלימור, כולל קיר חיצוני אלכסוני, שהוא למעשה "שדה חי", המזכיר את שדות עמק יזרעאל החרושים. במשך חודשי התערוכה, שנפתחה במאי ותינעל בסוף אוקטובר, צמחו היבולים בשדה והבשילו, שינו צבעם עם עונות השנה ונתנו ביטוי משמעותי לתחושת הקרבה של אדם לטבע וליכולת לגדל את מזונו בעצמו, אולי אפילו על קיר ביתו.
בתערוכת האמנות החדשה שמאכלסת את הביתן, מציג האמן בן הגרי את "Fresh" עבודת וידיאו-ארט אירונית, בה דמות אנושית המכוסה בירקות ומתגוררת בחממה, מנהלת חיים ויחסי גומלין שעל גבול האבסורד, עם חרקים, מכונות ועם העולם המדעי. הצבעוניות והטריות של הירקות מושכים את העין ויוצרים אשליה של ביטחון בטבע ובבריאות שהוא מספק, כמקור תזונה ושפע.
עבודתה של דינה שנהב "הסעודה" מציגה שולחן לשניים, עמוס לעייפה במנות של דגים, פירות, סלטים, כוסיות יין ועוד, המפוסלים כולם בספוג. השולחן השופע מדגיש את תחושת העודפות וההגזמה. מחוץ לביתן מוצגות עבודותיה של אורלי הומל, שיצרה שדה תירס, הגידול הנפוץ ביותר על פני כדור הארץ, ומרכיב בסיסי בתזונת העולם. התירס נמצא באופן ישיר או עקיף בכל מרכיבי המזון המעובד, כמו גם בתעשיית הפלסטיק, הצבעים, התרופות, הבירה ועוד. בעבודה "השדה" גבעולי התירס מפוסלים בחומר פולימרי בגוון העור האנושי ובגודל טבעי. שדה התירס נתפס בתרבות הפופולרית כמרחב בו אורבים סכנה ואימה, לצד מסתור והגנה. השדה של הומל מתחבר לקיר השדה של הביתן הישראלי.
עבודתה של הגר פלטשר "שמורת טבע" אף היא מציגה סוג של שדה, שופע ופורח, אך הוא עשוי כולו משקיות ניילון, בקבוקי פלסטיק וחומרי פסולת בלתי מתכלים. היצירה נעשתה בעבודה עמלנית בשיתוף נשים פליטות מאריתריאה. המיצב מציג מקום קסום, שנראה כיצירת טבע, אך עשוי מחומרים תעשייתיים ומזיקים, עודפי התרבות החומרית הצורכת מעבר לצרכיה.
ארבעה סרטי וידאו של שחר מרקוס מציגים באופן ציני והומוריסטי את הקשר בין אדם למזונו, החל מ"בזיעת אפיך תאכל לחם" ועד לשיר "הכול זהב", שמשדרת געגוע או לעג לאוטופיה הציונית-חקלאית האידאליסטית, שהתפוגגה.